Its Just A Mask

פרק 11 - אומץ דאגה ונקע

"בוקר טוב" אמרתי לכיוון נועם והיא חייכה אומרת לי גם.

הדרך לבית הספר הייתה שקטה מה שלא כל כך אופייני לשתינו. אנחנו בדרך כלל מדברות, בין אם זה הנושא הכי משעמם בעולם ובין אם זה רכילות על כל מיני דברים שקורים, בבית ספר ובכללי.

תוך זמן קצר הגענו לבית ספר נכנסות לכיתה ומתיישבות.

*******

יצאנו מהכיתה לאחר שעתיים של מתמטיקה. "מה פרבולה תעזור לי בחיים?! ומשפט תלס מה היה דחוף לו להמציא משפט?!" שמעתי את תלונותיה של נועם.

אומנם אנחנו לומדות 4 יחידות מתמטיקה אבל זה אכזרי.

יצאנו מהבניין מתיישבות על הדשא נועם התיישבה ואני נשכבתי שמה ראש על תיק בית הספר שלי.

דיברנו בנינו עד שהרגשתי צל. מישהו מסתיר לי את השמש.

נו באמת מה רוצים ממני, היה לי יום באמת מאוד נחמד עד עכשיו.

העברתי את מבטי מעיניה של נועם לעיניים של מי שעמד מולי מגלה את בת אל, מה היא רוצה.

קמתי על הרגליים עומדת מולה "מה?.." שאלתי חסרת סבלנות

"אומנם אני ותומר לא ביחד אבל זה לא אומר שאת צריכה להתקרב אליו."

אמרה ומבט שנאה הופיע בעיניה, מה היא רוצה ממני אל תגידו לי שעכשיו היא גם עוקבת אחרי בעבודה.

"אנחנו רק עובדים ביחד" אמרתי מסתכלת ישר אל תוך עיניה משתדלת להראות לה כמה שפחות פחד.

"זה לא נראה ככה" אמרה מעיפה לי אגרוף עפתי אחורה מההפתעה.

היא התכופפה באה להמשיך להרביץ לי אך אני הייתי מהירה ממנה קמה על הרגליים מעיפה לה אחד משלי.

אני לא יודעת מאיפה בא לי האומץ הזה.

היא הייתה נראת מופתעת אך תוך שניה התעשטה על עצמה מתחילה להחזיר לי בחזרה.

הרגשתי את קבוצת הילדים מסביבינו הולכת וגודלת, כולם מריעים.

הרגשתי מישהו מושך בידי אך התעלמתי ממשיכה להרביץ לה.

אני ראיתי שחור, עד שהיה לי את האומץ להחזיר לה אני ממש לא מתכוונת לאבד אותו, עד שהרגשתי את עצמי באוויר מסתכלת מולי רואה את שון חבר של תומר מחזיק ב-בת אל לוקח אותה משם.

הסתובבתי אחורה רואה את תומר שמה לב שהוא מחזיק אותי.

הוא לקח את התיק שלי על גבו שמה לב שכבר יש לו אחד על הגב, בטח שלו.

הוא לקח אותי מכניס אותי למכונית שלו שם אותי במושב ליד הנהג ונכנס למושב הנהג.

"מה הלך שם?!" שאל בחצי צעקה "תשאל את החברה שלך היא התחילה באה אלי משום מקום" אמרתי משלבת ידיים כמו ילדה קטנה "דבר ראשון היא לא החברה שלי דבר שני מה זה היא התחילה את לא ילדה קטנה." החזיר לי.

הוא לא במצב של להטיף לי עכשיו. רציתי לומר לו אך סתמתי ממשיכה לשבת בשקט.

הוא לקח אותי הביתה עוצר מול הבית שלי.

"תנסי לא לעשות שטויות" אמר וגילגלתי עיניים מודה לו על הנסיעה.

פתחתי את הדלת יוצאת אך תוך שניה נפלטתי על הריצפה מחזיקה ברגלי "מה קרה?!" צעק תומר ישר יוצא מן האוטו בא לעזור לי

"קיבלתי מכה ברגל. כואב לי" אמרתי מסתכלת אל תוך עיניו "יש איתך מישהו בבית?" שאל והנדתי בראשי הוא הנהן כאילו מבין מה הולך כאן.

תומר קם על הרגליים מתקדם חזרה למושב הנהג מדומם מנועה סוגר את הדלת שלו ומתקדם לכיווני בשנית.

מרים אותי על ידיו וסוגר אחריו את דלת הנהג.

התקדמנו לכיוון ביתי נכנסים בדלת. תומר הניח אותי על הספה מוריד לי את הנעל מסתכל על הרגל שלי.

היא הייתה נפוחה ואדומה. יכול להיות שנקעתי את הקרסול?!

"איפה יש תיק עזרה ראשונה?" שאל חוזר להביט בעיניי "במקלחת למעלה" אמרתי והוא הנהן עלה למעלה ותוך דקה חוזר עם תחבושת אלסטית ביד.

הוא חבש לי את הרגל מתיישב לידי.

"צריך לקחת אותך לרופא" אמר מסתכל עליי עם מבט דואג.

הנהנתי מורידה את מבטי מעיניו.

חייכתי לעצמי מעצם העובדה שהוא דואג לי.