Its Just A Mask

פרק 12 - קרח ותחבושת אלסטית

"כן, קצת אמא אל תדאגי" אמרתי בפעם המיליון אחרי שאמא שלי שאלה אותי אם כואב לי.

"אני מאוד מצטערת שאני לא יכולה לבוא איתך" אמרה שוב, ואני רק הנהנתי כאילו היא רואה. טיפשה.

"זה בסדר אמא אני אדבר איתך כשאני אצא משם" אמרתי והיא רק אמרה טוב מנתקת לי.

הייתי בבית עם תומר באותו מקום כמו מקודם.

כמו שהבנתם התקשרתי לאמא שלי לספר לה מה קרה, כמובן לא את כל הסיפור ולבקש ממנה שתקבע לי תור לרופא אחרי מלא התעקשויות מצד תומר ש'רופא צריך לראות את זה'.

"אני לא בטוח אם אוכל לבוא איתך יש לי משמרת והמנהל לא עונה לי" אמר במבט מצטער.

"הכל בסדר עשית מעל ומעבר תודה" אמרתי בקול עדין מחייכת אליו.

שלחתי הודעה לנועם אולי היא תבוא איתי. אני מרגישה כל כך בודדה עכשיו.

"ברור שאני אבוא איתך, כמה דקות אני אצלך ונלך" שלחה נועם חייכתי לעצמי, לפחות יש לי אותה.

רשמתי לה טוב מכבה את הטלפון.

"מי הולך איתך?" שאל תומר מסיט את מבטו מהטלוויזיה מסתכל עליי "נועם" אמרתי והוא עשה פרצוף של מנסה להיזכר מי זו "חברה שלי" אמרתי והוא הנהן.

"אני אוכל לקחת אתכן אבל אצטרך להמשיך משם לעבודה." אמר והנהנתי.

*******

"ביי איימי תרגישי טוב" אמר כשירדנו מהמכונית שלו "תודה, על הכל" אמרתי מחייכת אליו הוא הנהן נכנס חזרה לאוטו נוסע ואני ונועם התקדמנו לכיוון בית החולים, כמובן באיטיות בגלל הצליעות שלי.

"מה קורה בניכם?" שאלה נועם מסתכלת עליי כאשר התיישבנו מול חדר הרופא מחכות שיקראו לנו.

"כלום" אמרתי לא מרחיבה יותר.

"מה כלום זה נראה כאילו יש בניכם משהו" אמרה ואני ישר החמצתי את פניי כלא מאמינה שזה מה שהיא אמרה עכשיו "ממש לא. גם לא יהיה בנינו ואת יודעת את זה" אמרתי ומכאן והלך שתינו סתמנו את הפה.

******

"טוב אין לך שבר אבל עדין את צריכה לטפל בזה, שימי קרח על איזור הנפיחות בשביל שהיא תרד ושבועיים חבישה עם תחבושת אלסטית. וכמובן מנוחה לרגל" אמר הרופא לאחר שסיים לחבוש לי את הרגל בחזרה.

הנהנתי לעברו מחייכת אליו. הודתי לו ואני ונועם יצאנו.

"הצלחתי להשתחרר הכל בסדר?" לפתע שמעתי קול מאחורי סגרתי את הדלת מסתובבת רואה את תומר מתנשף קצת חייכתי לעברו חצי חיוך מהנהנת.

"סיימתן?" שאל בפליאה "כן" אני ונועם ענינו יחד.

******

כעבור שלושה שבועות:

שבוע שעבר הורידו לי את התחבושת ברגל. בהתחלה היה לי מוזר לדרוך על כל כף הרגל כיוון וכשהיא הייתה לבושה כמעט ולא דרכתי עליה, כלומר לא ממש יכולתי אבל השתדלתי שלא.

כל השלושה שבועות האלו אני כמעט ולא עבדתי הייתי הולכת לבית הספר חוזרת הביתה ומידי פעם הייתי הולכת לעבודה, וכשלא אז נועם ולפעמים איתי היו באים אלי ויושבים איתי.

אני הפחתתי משמעותית את מספר המשמרות שלי, וכך גם הפגישות שלי עם תומר פחתו.

כלומר אנחנו בקושי רואים אחד את השניה חוץ מבבית הספר, אגב בית ספר כל השבוע הזה הוא לא התקרב אלי ואם הוא עבר לידי אמר לי שלום שאל איך אני מרגישה והלך.

וגם בת אל (ה'חברה' שהייתה לו) לא מתקרבת אליי חוץ ממבטי שנאה וכעס כלום

לפעמים כשהיא ליד חברים של תומר הם מאחדים כוחות ומציקים לי, למדתי כבר לתת להם, להגיע הביתה לבכות למרוח משחה ולקוות שזה יעבור ושהם איכשהו יפסיקו, למרות שאני יודעת שזה בלתי אפשרי.