תכניים מיניים בפרק - ראו הוזהרתם~
שתהיה לכם קריאה מהנה~
***
לוי
הלב שלי צנח לכפות רגליי. הידיים הרוטטות שלי הזיעו וניגבתי אותן לאורך מכנסיי. הדבר שנחשף לפניי הכניס אותי להלם טוטאלי. הצבעים והצורות המשונים שכיסו את כל החדר, הכל נראה כה בוהק וחזק ומצמצתי בכוח. הרגשתי לרגע שהבטתי על השמש עצמה, הלב שלי זעק ולא הצלחתי לנשום.
"אודה..." קולי לחש.
לא הצלחתי להסביר את התחושה הזאת; את הפחד והמועקה והאהבה שהיא ניסתה להעביר, דרך הצורות והרצועות הגאומטריים, הישרים והמעוגלים שהתחברו לכדי פנים מופשטות. פנים שנראו מפחידים ויפים בו זמנית. האישה המופלאה, הקסומה הזאת העבירה בי צמרמורת. היא העירה בי את הטירוף שהרגישה, את הרגשות שנכנסו ויצאו דרך הציורים שלך הישר לתוך הגוף שלי.
התקדמתי למרכז החדר הקטן והסתובבתי סביבי. כל חלקיק מהקיר שלה ואפילו מזוויות הרצפה היו מכוסים בצבעים וציורים ודפים שונים. הם היו שבורים, מופשטים, פרחוניים, כהים ויפים. וכולם, כל אחד מהם, היה שלי ואני. בכל תמונה, ציור, דף ואפילו על הקיר הלבן - הכל היה מכוסה בפנים שלי. מה שראיתי באנגר, בתערוכה שלה, היה כלום לעומת מה שראו עיניי.
"אודה -"
"אני מצ-צט-טערת..." היא נאנקה ברעד ופלטה הכל בנשיפה אחת, "אני יודעת שזה נראה מלחיץ לגמריי, כאילו שאני איזו, אממ... חולת נפש-"
"זה מדהים." לחשתי.
"מה?"
הסתובבתי לעברה. היא עמדה שם בכניסה. עיניה מבועתות, כפות ידיה שלובות בתפילה ושפתה התחתונה שבויה תחת שיניה. היא נתנה צעד זהיר קדימה, רגליה יחפות, דבר שהבחנתי בו רק עכשיו. היא התקדמה אליי ועצרה למולי. עיניה התרכזו על נעליי, דבר שאיפשר לי להתרכז על קודקוד ראשה הבלונדיני. היא עצרה את נשימתה לכמה שניות ספורות ונשפה לרווחה. זה היה משהו שהבחנתי אצלה באופן תמידי כשהייתה תחת לחץ כלשהו.
"אודה?" הושטתי את ידי וחפנתי את פניה, מרים אותם לעברי. הרמתי את משקפיה מעלה על ראשה, דבר שגרם לה לצמצם את עיניה ולמצמץ. ליטפתי את לחייה, מטה לאורך לסתה וצבטתי את סנטרה, גורם לה לנשוף בקולה השקט. "זה, אממ... זה כואב?"
"מה?" היא שאלה.
"להרגיש כל-כך הרבה ובו-זמנית?"
עיניה התעגלו לכדי הלם והיא נשפה ברטט וליקקה את שפתיה בנשיכה, "לפ-פעמים זה, ב-בלתי-נסב-בל ולפעמים זה," עיניה נצצו מבעד לרטיבות, אחת שהיא לא העזה לשחרר. "זה טוב... אני זקוקה לו, לכאב הזה... אני לא יכולה בלעדיו, אבל כשהוא בא - הוא שורף אותי... מבפנים." היא הנידה את ראשה בביטחה, כאילו שזה היה אמור להסביר את כל הצרות שהיו מעליה, את כל הפחדים שלה. "אני יודעת ש-שזה לא נור-רמלי," היא משכה בכתפיה, לפני שהתנתקה ממני ולקחה צעד אחורה. "אבל אני זקוקה לשיחרור הזה." היא אמרה בזמן שהרימה את שולי שמלתה וחשפה את החתכים שהסתתרו בין ירכיה, סימנים ישנים של שנאה. "פעם זה היה הרבה, עכשיו זה כלום... לפעמים, אני יושבת..." היא הצביעה על החלון, לצדו עמד כן-הציור. "כאן ממש ואני לא מרגישה כלום -"
YOU ARE READING
תצבע אותי בכל צבעי הרגש | ספר 1
Romansaספר 1 בסדרת "ילדי הרחוב של בת-ים" כל חייה, אודה ציירה את אותו הדבר. אותו הים הכחול, אותו האופק הרחוק, אותם הפרחים ואפילו את אותם הבתים והנופים העירוניים. כל ציור נצבע על ידיה באותם הצבעים ובאותו הרגש, עד שכמובן היא פוגשת אותו. ביום בו אודה פוגשת את...
