תצבע אותי בכל צבעי הרגש | ספר 1

פרק 1

שתהיה לכם קריאה מהנה~

***

אודה

"חכה!" התחננתי בפניו.

הלב שלי השתולל, בזמן שרגליי נשאו אותי קדימה. רצתי במורד הרחוב הארוך של אלי כהן מהתחנה הראשונה, בה פספסתי את האוטובוס, אל התחנה השניה בסוף הרחוב,. ידי החופשיה עלתה והתנופפה מצד לצד, כך שהנהג - או אפילו הנוסעים עצמם - יבחינו בי. אך הדבר היה רחוק מלקרות, הנהג וכן גם כל שאר הנוסעים התעלמו ממני לחלוטין ונדמה היה לי שעשו זאת בכוונה.

"חכה... נו, בבקשה... חכה לי!" צרחתי לעברו בזמן שהוא עצר בתחנה ונתן לאנשים לעלות ולחלקם לרדת. הייתי קרובה, ידעתי שאם הוא יחכה לי עוד קצת, אני אספיק. אך כל תקוותיי היו לשווא, כאשר הוא סגר את דלתותיו ופנה לרחוב הבא.

רגליי רטטו בשנייה בה בלמתי על עקבותיי בתחנת האוטובוס הריקה. ליבי דופק במהירות כה עצומה שחשבתי שעמדתי לקבל דום לב באמצע הרחוב. הנשימה הכבדה שיצאה מתוך פי, גרמה לראשי להלום באזור רקותיי. התנשמתי והשתנקתי, לפני שהשתעלתי ודחפתי את המשקפיים שגלשו מאפי מעלה. מבטי חזר והתרכז על אחורי האוטובוס הכחול, עד שהוא פנה ברחוב מבצע סיני ונעלם מזווית ראייתי.

השפלתי את מבטי אל ספסל האוטובוס בתבוסה וצעדתי לעברו, לפני שקרסתי עם ישבני אחורנית. בפעם הראשונה בחיי שנתתי לעצמי להתעורר כה מאוחר, בפעם הראשונה בחיי שאיחרתי את האוטובוס הזה ובפעם הראשונה בחיי שאני לא אספיק לשיעור הראשון של היום הארור הזה. אלוהים, אסור היה לי לאחר. בלעתי רוק ושלפתי את הפלאפון מכיס מכנסיי. על המסך שלו התנוססה השעה המאוחרת, כאשר פתחתי אותו וכתבתי הודעה מהירה לרותם.

אני: רותם, בבקשה תגיד לנתי שאני מאחרת :(

רותם: מה קרה?

אני: איחרתי את האוטובוס

רותם: מה?! איך?!

אני: אתה תגיד לו או שלא!

רותם: סבבה... הבנתי. אני רק מקווה שהכל בסדר.

אני: אל תדאג 3>

רותם: יופי, אהובה... אני אמציא לו שהייתה תקלה באוטובוס או משהו ~

ניערתי את ראשי והתבוננתי על ההודעה האחרונה שלו בידיעה מובנת שעמדתי לקבל על הראש. ידעתי שאפילו פעם אחת יכלה להיות האחרונה שלי באוניברסיטה; איחור אחד יוריד לי הציון בסוף הסמסטר ואם יירד לי הציון בסוף הסמסטר, המלגה תילקח ממני. ואז, בלי המלגה לא יהיה לי איך לשלם על הלימודים שלי ואצטרך לעזוב את האוניברסיטה.

אני ידעתי את זה ובכוונה נזהרתי שלא לעשות את זה ובסוף, זה בדיוק מה שעשיתי. אלוהים. השפלתי את ראשי וקברתי את פניי בתוך כפות ידיי, לפני שנשענתי עם מרפקיי על ברכיי ונשמתי עמוק וחזק. הלב המשתולל שלי סירב להירגע ונשימתי הכבדה סירבה לצאת מבין שפתיי. ניסיתי לחזור אל המקום הטוב שלי, האחד שהביא לי שלווה ועשה אותי בריאה ושלמה עם עצמי.