שתהיה להם קריאה מהנה!
***
אודה
"אודה-"
שפתיי נצמדו לשלו ונאחזתי בו בכל מה שהיה בי. שנתיים. עברו שנתיים ועדיין, אני הכרתי את השפתיים האלו. עטפתי את ידיי מסביב לצווארו, אצבעותיי משתחלות לתוך שערו הרך והקצר. הזיפים שכיסו את פניו בשכבה דקה צרבה כנגד עור לחיי. נשכתי את שפתו התחתונה והטיתי את ראשי הצדה. פי נפתח כנגדו ולשונו חדרה פנימה. זה הרגיש כל-כך טבעי בעיניי.
זה היה טבעי...
הוא נאנק בתשובה, מתנתק ונצמד אליי פעם אחר פעם בנשיקות קצרות, ארוכות ועמוקות. עצמתי את עיניי בחוזקה כנגד זרועותיו. הן נכרכו סביב מותניי והצמידו אותי לגופו בחוזקה. פיו כובש אותי ברעבתנות בלתי נשלטת, כאילו שהוא חיפש אחר השביעות שלו ולא הצליח למצוא אותה. הוא התנתק ממנה. מצחו נצמד לשלי, נשימתו כבדה ורוטטת.
"אודה..." הוא התרכז על שפתיי.
"למה?"
זאת הייתה המילה היחידה שברחה מבעד לשפתיי. הוא הרתיע את ראשו בכדי להביט עליי, אך במהרה חזר והצמיד את שפתיו ללחיי, כל הדרך ללסת שלי. צמרמורת עזה סימנה את עורי וגרמה לי לרעוד. ליקקתי את שפתי בנשיכה וחיכיתי. המתנתי לתשובה שהוא אמור היה לתת לי; הוא אמור היה לענות על כל השאלות שלי.
"אודה -"
"למה?" נאנקתי וניסיתי ללחוש מבעד ללסתי הנעולה, "היית-ת אמור ל-להיות ש-שלי-"
"אני עדיין שלך -"
"שקר!" התפרצתי.
"אני מצטער..." הוא עצם את עיניו ולאחר כמה שניות ארוכות הוא פקח אותן, "על הכל, אודה... אני מצטער על כל הימים, השבועות, החודשים... אני מצטער על הכאב-"
"למה עשית את זה..." לחשתי, למרות שהבנתי. אני ראיתי את האמת בעיניו. ראיתי אותו את הפחד, את החששות והתסכול. אני ראיתי את הכל. אבל עדיין, עדיין רציתי לשמוע אותו. אני רציתי לשמוע את הקול שלו. "אתה קרעתי אותי לגזרים... לחתיכות קטנות של חוסר משמעות - אתה מבין את זה -"
"אודה." עיניו מילאו במים, אך הוא לקח נשימה עמוקה וניסה לאחוז את עצמו מלהתפרץ החוצה, "אני... אני אידיוט מזויין, אודה... אני מניאק מחורבן -" נישקתי את שפתיו בשנית, בולעת את כל המילים הנוראיות שהוא נתן לעצמו. הידקתי את את אחיזתי סביב צווארו ונתתי לדמעות שלי לצאת החוצה וליפול לאורך הלחיים שלי. הרטיבות נמרחה בכל פעם שהלחיים שלו התרככו האחת בשניה.
"אני שונאת אותך." ניתקתי את שפתיו משלי, "אני שונאת את הטעם שלך. אני שונאת את העיניים שלך. אני שונאת את השפתיים שלך. אני שונאת שאני אוהבת אותך... בכל יום יותר ויותר. זה מייאש, זה מעצבן וזה כואב, לוי... זה כואב..." השתתקתי מבעד להתייפחות שלי.
YOU ARE READING
תצבע אותי בכל צבעי הרגש | ספר 1
Romanceספר 1 בסדרת "ילדי הרחוב של בת-ים" כל חייה, אודה ציירה את אותו הדבר. אותו הים הכחול, אותו האופק הרחוק, אותם הפרחים ואפילו את אותם הבתים והנופים העירוניים. כל ציור נצבע על ידיה באותם הצבעים ובאותו הרגש, עד שכמובן היא פוגשת אותו. ביום בו אודה פוגשת את...
