Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
» החיוך שלך גורם ללבי להחסיר פעימה. «
▼
ללואן לא היה חשק למצוא את עצמו בבית של כריסטיאן, התלמיד הכל כך מקסים שכולם אוהבים. כולם חוץ מלואן. הוא חזר על דברי הפסיכולוג שלו בראש, מזכיר לעצמו שאם הכל ילך טוב, אז זה יעשה לו רק טוב, אבל מה אם הכל ילך רע? מה אם כריסטיאן הוא רוצח וזה יומו האחרון של לואן? מה אם הוא ינעל אותו במרתף ויהפוך אותו לחיית המחמד שלו? הדמיון המופרח של לואן התחיל לעבוד שעות נוספות מהעובדה שבעוד שעה הוא צריך להתייצב בבית של כריסטיאן.
הוא התלבש, התארגן והיה כמעט מוכן לפגישה עם חבר כיתתו. אם לא הרעידות הלא פוסקות ברגליים, אז אולי הוא היה מוכן במאה אחוז. "זה רק עבודה." הוא חזר על המשפט הזה עשרות פעמים, משכנע את עצמו שאין לו ממה לחשוש או לפחד, אך זה לא עזר. הוא אפילו לא הבין ממה הוא מפחד יותר, מכריסטיאן שנראה בעיניו בלתי צפוי או מהעובדה שהם צריכים להיפגש ככה קבוע, עד שיסיימו את העבודה הזו. הוא קילל את כריסטיאן על כך שלא נתן לו לבצע את העבודה בעצמו, כי אם הוא היה מסכים, אז לואן לא היה יושב על הספה בסלון וחושב על איך לגרום לאדמה לבלוע אותו. השעה הייתה חמש וחצי והוא החליט לעמוד על רגליו, לארגן לעצמו תיק עם הדברים שיצטרך בשביל העבודה ולנשנש משהו לפני שייצא מהבית.
לעומתו, כריסטיאן בקושי זכר שהפריק בכיתתו אמור להגיע היום. הוא נזכר בזה לפני שעה והבין שאליו לסדר את הבית, כי עם כל הכבוד הפריק הזה עדיין אורח שלו. הוא ניקה את הבית בחפיף, רק בשביל שיראה נקי ודאג ליידע את הוריו בזה שיגיע אליו ילד משכבתו. הם גם ככה לא יחזרו עד מאוחר, אך עדיין חשוב ליידע אותם בשביל שלא יקרו צירופי מקרים.
בסביבות השעה שש צלצול נשמע מהדלת וכריסטיאן לא מיהר לפתוח אותה. לאחר כחצי דקה בה נתן לנער שלא חיבב במיוחד לעמוד למול דלת ביתו, הוא פתח אותה, אפילו לא טורח להגיד שלום. הוא נתן ללואן להיכנס לביתו, שם לב לרעידות ולכך שהפריק ממש מתבייש. ממש. כריסטיאן הציע לו מים, אך לואן סירב בטענה שהביא איתו בקבוק מהבית. בעקבות כך, ללא עיקובים נוספים, השניים עלו לחדרו. לואן הביט סביב, סוקר את חדרו הצנוע של כריסטיאן שהיה מלא בפוסטרים של להקות פופ ורוק. בצד החדר עמד שולחן עבודה, למולו התיישבו השניים. המקובל הוציא כלי כתיבה ואת חוברת העבודה בעוד שהפריק הוציא מחברת אקראית מתיקו. הם התחילו בעבודה, נעזרים בטלפונים, מדברים לא מעט, אך לא יוצרים קשר עיין.
"אני אדליק את המזגן." לפתע אמר כריסטיאן, נעמד על רגליו וקוטע את תהליך הלמידה. היה לו חם לא בגלל מזג האוויר, אלא בגלל המחשבות שהתחילו לעלות לראשו ולהפריע לו לתפקד כרגיל. מה יקרה כאשר חבריו יגלו שכף רגלו של הפריק דרכה בחדרו? כדאי לו לדבר על זה שלואן היה בביתו, ובכלל, בחדרו. הוא סגר את החלון ולחץ על הכפתור בשלט, מפעיל את המזגן וגורם לאוויר קריר לצאת ממנו. "מי אלו?" לפתע שאל לואן בעודו מביט על אחד הפוסטרים התלויים בחדר של חברו לעבודה. "מארון 5." נאנח כריסטיאן, מופתע לגלות שיש מישהו שלא מזהה את חמשת הגברים בפוסטר. "ואלו?" המשיך להתעניין לואן, הפעם בפוסטר מעל מיטתו של המקובל. "וואן ריפאבליק." הוא ענה, עדיין מופתע מכך שחברו לעבודה לא מזהה את הלהקות האלו. הוא היה בטוח שפריקים חיים את השירים האלו, או שהן שומעים משהו כבד יותר? "ואלו?" הפעם לואן הצביע על הפוסטר הענק על דלתו. "קולדפליי." כריסטיאן המשיך לענות בקצרה.
"נחמד.." מלמל לואן. "אתה לא מכיר אותם?" האחר שאל בפליאה. "לא כל כך.." הפריק גירד את עורפו בלחץ, מפחד שמילותיו יגרמו לדברים רעים. זו סוג של חרדה אצלו, הוא תמיד מפחד להגיד משהו לא במקום, כי מפחד ממה שיקרה רגע לאחר שמילותיו יצאו מפיו. בגלל זה, רוב הזמן לואן שותק, כי לא רוצה לעשות צרות ובעיות בעיקר לעצמו. "מה?! איך אתה לא יכול להכיר אותם?!" כריסטיאן פרץ בצעקה שהעבירה צמרמורת בגופו של לואן, אך האחר מיהר להירגע. "זאת אומרת, איך אתה לא מסוגל להכיר את האנשים המוכשרים האלו?" הוא דיבר את ברוגע, משלב את ידיו על חזהו ומלא בכעס כלפי הנער שישב מולו, כי האחר לא מכיר את הזמרים האהובים עליו. "כאילו, הם נשמעים לי מוכרים, אולי אני יודע כמה שירים- " מיהר לואן לתקן את עצמו על מנת להרגיע את כעסו של האחר, אך כריסטיאן רק קטע אותו;"אוקיי ילד, בוא תשמע מוזיקה."
לכריסטיאן כבר לא היה אכפת מהעבודה, כי ברגע שבן אדם לא מכיר את הלהקות האהובות עליו, המוח שלו צועק עליו שמה שהוא צריך לעשות עכשיו זה להכיר לאותו בן אדם את המוזיקה האהובה עליו. וזה מה שהוא עשה. הוא התיישב על מיטתו בישיבה מזרחית, פותח יוטיוב בטלפון שלו ומתחיל להשמיע ללואן את השירים אותם אהב בכל ליבו. "תאהב את זה לואן," חייך כריסטיאן ברגע שהמנגינה של השיר האהוב עליו התחילה. "אני לא יודע מה אתה שומע בבית, אבל זה הדבר האמתי." ברגע בו המקובל של הכיתה שמע את אחד מהשירים האהובים עליו שבמקרה שייכים ללהקות האהובות עליו, הוא היה נכנס לאופוריה. כבר לא היה אכפת לו מדבר, חוץ מהשיר אותו שמע. הוא זמזם את המילים, אט אט מתחיל לשיר יחד עם הזמר, מזייף ללא סוף, אך לא מפסיק. לואן חייך בלי לשים לב כאשר הביט בחבר לעבודתו. לפתע כריסטיאן הפסיק לשיר, מביט על חיוכו הקטן של האחר שמעולם לא זכה לראות קודם לכן. לואן קפא במקומו, לא בטוח מה עשה לא נכון. חיוכו נמחק כאילו ומעולם לא היה.
"תחייך, זה הופך אותך לטיפה פחות פריק." כריסטיאן זרק לאוויר, מחייך בעוד שהמנגינה נגמרת.
