Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
» אני צריך רק מבט אחד בשביל להבין שאנחנו כבר לא מה שהיינו אז. «
▼
והנה הגיע הפעם השנייה בא לואן מבלה את אחר הצהריים בבית של כריסטיאן. העבודה התקדמה בצורה מצויינת, אך שניהם לא היו כל כך מרוצים מכך. לואן סוף סוף קיבל משהו שמדמה חברים והוא לא רצה לשחחר מזה וכריסטיאן רצה לגלות יותר על הפריק של בית הספר. לואן פעל מתוך רצון לשנות את חייו וכריסטיאן פעם מתוך סקרנות רבה. בסופו של דבר לשניהם הייתה אותה מטרה - להיות ביחד רק עוד קצת.
"אני עייף.." מלמל כריסטיאן, זורק את העט על מחברתו ונשען על הכיסא עליו ישב כבר יותר משעה. "אנחנו שני משקיענים וזה מעייף אותי." הוא תירץ בלי שלואן בכלל שאל מה הסיבה. לא שהוא לא רצה לדעת, הוא פשוט היה שמח שכריסטיאן מתעייף, כי ככה יש להם יותר זמן ביחד. "למה אתה כזה?" לפתע שאל כריסטיאן כששם לב שהאחר לא מתייחס אליו יותר מידי והפריק הרגיש צמרמורת של דז'ה וו עולה בעמוד השדרה. "כזה?" שאל לואן, כבר מנחש איזו תשובה תגיע. "כזה... שונה." פירט המקובל, תוחב את ידיו לתוך כיסיי מכנסו ומביט בחברו לעבודה בסקרנות. "כי נולדתי ככה." חזר לואן על הדיאלוג שהשניים כבר עברו, אך לצערו כריסטיאן לא זכר מזה דבר. "אף אחד לא נולד להיות מישהו, אנחנו אלו שבוחרים להיות המישהו הזה." ענה כריסטיאן ולבו של לואן היה מוכן להישבר באותו רגע.
"כבר שמעתי את זה ממך." הפריק אמר בקול חנוק. "מה?" המקובל הרים גבה, לא מבין את האחר. "אמרת את כל זה כשהיית שיכור." הסביר הפריק, משפיל את מבטו אל המחברת מלאת המילים. "באמת..?" הופתע כריסטיאן, "בדרך כלל אני מדבר שטויות." הוא גיחך, מנסה להעלות מעל האווירה המטוחה בין השניים, אך זה לא עוזר כלל. לואן הרים את מבטו לכיוון העיניים של האחר, מביט לתוכן עמוקות ומחפש הסברים. הוא רצה להבין מה למה הגורל כל כך אכזר כלפיו, למה נפלה עליו הקללה הזו, למה הוא זוכר הכל וכריסטיאן לא זוכר דבר. "אל תסתכל עליי ככה." לחש כריסטיאן, לא מסוגל לנתק את מבטו מהמבט של הפריק. "למה?" הוא החזיר בלחישה. "רצות לי מחשבות לא כל כך טובות כשאתה מסתכל עליי ככה." הסביר המקובל, בולע את רוקו בכבדות. "כמו מה?" שאל לואן. הסקרנות הארורה עולה מעל כל מכשול. הוא רצה לדעת מה כריסטיאן חושב עליו, הוא רצה לדעת האם הם על אותו הגל עם אותם... הרגשות.
"אתה לא רוצה." ענה כריסטיאן מוסיף גיחוך ממורמר לדבריו. הדברים שרצו בראשו היו יותר מידי לא הגיוניים, כאלו דברים עליהם כרסיטיאן לא חשב קודם לא על לואן ולא על אף אדם אחר. העיניים המהפנטות של לואן סובבו את ראשו כמו בגלגל ענק, הוא הרגיש מסוחרר וכלל לא הבין מה עובר עליו באותו הרגע. "אני מאוד רוצה." ענה לואן בחוצפה, לא מפסיק לרגע להביט באחר בסקרנות. המבט הרציני של לואן גרם לכריסטיאן לאבד את עצמו. הוא לא הבין מה קורה לו, למה מבט אחד גורם לו לתחושה כה מוזרה. הוא הרגיש עיקצוץ בקצות האצבעות, דגדוגים בעמוד השדרה ונגיעות עדינות בצוואר, אך דבר לא נגע בו, דבר לא גרם לו להרגיש ככה חוץ מהמבט של לואן. בבת אחת כריסטיאן נעמד על רגליו ויצא מהחדר, טורק את הדלת אחריו ללא כוונה. הוא נכנס לשירותים, נועל את עצמו שם ונושם עמוקות כשלפתע מבטו נתפס בהשתקפותו במראה. דם התחיל לרדת מאפו והוא מיהר לחסום אותו בעזרת נייר טואלט. מהצד השני של הדלת הוא יכל לשמוע את לואן דופק בעדינות, כנראה מהסס לשאול מה קרה לחברו לעבודה. "אתה בסדר..?" הוא שאל בשקט לאחר מספר נקישות וכאשר לא הגיע תשובה הוא הבין שכריסטיאן אינו רוצה בחברתו כרגע.
הוא לא הבין מה קרה, אבל כאשר הסתכל ככה על כריסטיאן הוא הרגיש איך עולמו מתהפך. מבט אחד על המקובל של השכבה גרם לצמרמורת בגופו, לחוסר נשימה ולפעימות מופרזות של הלב. הוא לא הבין מה קורה לו כאשר מבטו נחת על המבט של כריסטיאן, אך התחושה הזו הייתה מדהימה. לואן עמד מחוץ לדלת האמבטיה מספר דקות ארוכות תוהה לעצמו מה קורה שם בפנים למקובל ואפילו מתחיל לדאוג. הוא מרגיש את הדמעות עומדות על קצה עיניו והוא כבר היה מוכן לפרוץ בבכי, אך לא בכה. הוא לא רצה לבכות, הוא לא רצה להיראות פתטי, הוא לא רצה להיות בכיין, הוא לא רצה שכריסטיאן יראה אותו מפורק.
כריסטיאן ישב על האסלה, מצמיד לאחד מנחיריו כמות מופרזת של נייר טואלט על מנ לעצור את הדימום הפתאומי. הוא ישב בשקט, שומע את נשמתו הכבדה ומרגיש להבה מהתפכת בלבו רק ממחשבה על לואן. עד לפני שבועיים כריסטיאן לא סבל את השרץ הפריקי ועכשיו הוא רצה ממנו רק יותר. הוא לא הבין מאיפה פרצו הרגשות הלא מובנים האלו, הוא לא הבין למה הוא מרגיש את כל זה ואפילו ניסה להדחיק את הרגשות האלו לקבור באיזו מגרה בפינת הראש, אך ברגע שהביט כך בלואן הוא כבר לא יכל להדחיק דבר. הוא רצה לשנוא את לואן כמו ששנא לפני מספר שבועות, הוא רצה שהכל יחזור לשיגרה, אך עבדוה אחת שנתנה על ידי מורה חפרן הרסה את כל השיגרה. כל מה שכריסטיאן חשב והרגיש התהפך במאה שמונים מעלות לאחר שלואן נכנס עמוק ללבו. לכריסטיאן לא היה מושג איך להמשיך לדחיק את הרגשות כלפי הפריק, אבל למה הוא בכלל צריך לדחיק אותם?
הדימום פסק וכריסטיאן נעמד מול הכיור, מתכופף על מנת לשתוף את אפו ביסודיות ומתרומם בשביל להביט על עצמו במראה. המחשבות רצו בראשו, הרגשות רקדו בלבו וכריסטיאן רצה לדפוק את הראש בקיר. קול קטן בראש אמר לו לברוח מהחלון הקטן באמבטיה וקול קטן אחר אמר לו לפתוח את הדלת. הוא נלחם בעצמו, נלחם ביסודות העבר והתגלויות העתיד, הוא נלחם ברגשות שתקפו אותו. אם היה יכול הוא היה שורף את עצמו, אך בחדר האבטיה אין דבר שיכול לבעיר אש, ככה שאין לו אפשרות להתאבד בדר מקורית. הוא הביט על דלת הסגורה, מדמיין שמעברה עומד לואן ומרגיש את לבו פועם במהירות.
למה הוא בכלל צריך להדחיק את מה שהוא מרגיש?
הוא פתח את הדלת בבת אחת, רואה את לואן מרים את מבטו מהרצפה ולא חושב פעמיים לפני שמצמם את הפער ביניהם ונושק לשפתיו. למה? כי ככה הלב אמר.
