Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
» הפחדים שלנו הופכים לאמתיים כשאנחנו מתחילים להאמין בהם. «
▼
עובדה שכריסטיאן ולואן זוג לא שינתה הרבה ביניהם. הכל המשיך כרגיל: הם ישבו זה ליד זה בכיתה, לעיתים כריסטיאן ליווה את לואן הבית ולפעמים הם נפגשו בביתו של כריסטיאן, יושבים על מיטתו ונהנים מזמן איכות ביחד. הפחד שכריסטיאן יעזוב אותו אחרי סיום העבודה התבוגג וחייו נצבעו בצבעים שונים מלבד שחור ולבן. החיוך של לואן הפך לדבר ניקר והפופולריות של כריסטיאן צנחה, כי מי ירצה להיות עם אנשים שמסתובבים עם פריקים. זה לא הפריע לו, לא היה לו אכפת, כי החברים שרצה שישארו לצידו - נשארו, וזה היה העיקר.
לואן תמיד הרגיש לא מספיק טוב בשביל כריסטיאן, אבל הוא השתדל להדחיק את המחשבות האלו הצידה, למגרה הכי חשוכה במחשבותיו. לבלות עם כריסטיאן היה אחד הדברים היותר טובים שעשה בחייו, הוא אפילו ביטל כמה פגישות עם הפסיכולוג שלו, מה שלא עשה בעבר. הוא הרגיש משוחרר יותר, טוב יותר, הרגיש מלא בשמחה ובסיבה לחיות. לואן היה... מאושר.
"אני יוצא!" הוא קרא, נועל את נעליו ליד דלת הכניסה. "שוב עם כריסטיאן?" שאלה אימו מהמטבח. "כן." הנהן לואן במרץ, גורם לאימו לחייך. היא צעדה אליו, נושקת לראשו ומלטפת את שיערו. "תחזור לארוחת ערב?" היא שאלה בחינניות. "כן." הנהן שוב הנער, נושק ללחי של אימו בפעם האחרונה לפני שעוזב את הבית, ממהר לא לפספס את האוטובוס.
כבר שבועיים שלמים עברו מאז שכריסטיאן הפך לבן זוגו. הוא כבר היה רגיל לשיחת טלפון ספונטנית שתעמיד אותו על הרגליים ותגרום לו לרוץ אל סוף העולם רק בשביל אהובו. הפעם, כריסטיאן הזניק אותו בהצעה מפתה לאכול בסושי בר החדש שפתחו לא רחוק מביתו של כריסטיאן. מה שהיה כל כך מפתה בהצעה הזו הייתה העובדה שכריסטיאן לא טעם סושי בעבר. לואן היה נרגש, שמח ואפילו מלא ציפיות לקראת פגישה נוספת ועוד שעות בילוי עם בן זוגו. הוא אהב את כריסטיאן. הוא התאהב בנער הזה מעל ראשו, הוא אהב אותו בכל לבו והוא האמין שזה הדדי. כן, החשש לא עזב אותו לרגע, הפחד שיום יבוא וכל זה יתפרק לו מול העיינים לא נעלם לדקה ומבפני לואן היה מוכן להשבר רק ממחשבה על חיים ללא כריסטיאן. אפילו שעמוק בתוך, משהו לא הפסיק למשוך בלבו, משהו שבישר לו שכל זה הולך להיגמר בקרוב.
*
"פעם ראשונה שאני הולך לאכול סושי." אמר כריסטיאן פעם נוספת, משפשף את ידיו זה בזה בזמן שהמלצר מניח את מנותיהם על השולחן. "אני עד עכשיו לא מאמין שמעולם לא אכלת סושי." אמר לואן, לוקח את מקלות האכילה ומסתכל על המנה בתיאבון רב. "גם אני לא מאמין לעצמי," ציין המקובל. "איך יכולתי שלא לאכול בעבר את הדג בתוך עצה שכולם כל- כך מעריצים." הוא אמר בציניות מוגזמת, גורם ללואן לגחך. כריסטיאן נשם עמוק, לוקח חתיכה קטנה ומכניס אותה לתוך פיו, לועס בקפידות ואפילו נהנה מהטעם. "זה טוב." ציין כריסטיאן את המובן מאליו. "באמת שאני לא מאמין איך לא אכלתי את העצה הזו קודם?" הוא שאל את עצמו, ממשיך לאכול בשמחה ילדותית. "זה באמת לא הגיוני, כל העולם טעם את זה ורק אתה לא?" אמר לואן, אוכל יחד עם כריסטיאן שמושך בכתפיו.
"תגיד," הוא לפתע אמר, גורם ללואן להרים את עיניו אל כריסטיאן. "ג'ס לא הפריע לך מאז, נכון?" הוא שאל בסקרנות, מספר במבטו שהוא ירצח את הילדה הזו אם תתקרב אל לואן שוב. "לא." הניד לואן את ראשו לשלילה, שותה מכוס הקולה שלו דרך קשית. "יש סיבה לזה שהיא אמורה בכלל להתקרב אליי? אני הרי האדם הכי מגעיל ביקום לפי דעתה." מלמל לואן, נזכר באיך יצאה עליו ביום הולדתה של רייצ'ל ללא רחמים. "אתה יודע שהיא סתם מטומטמת." נאנח כריסטיאן, אפילו לא משתדל להיזכר במה שאמרה אותה נערה. "מה אכפת לי, אני גם ככה רגיל לזה." ענה לואן, מגחך בעצב וגורם לכריסטיאן להפסיק לאכול.
"אני רוצה שתספר לי." הוא קבע באחת, גורם גם ללואן להפסיק לאכול ולהביט בתהייה בנער שישב מולו. "תספר לי מה קרה לך." הוא ביקש ביותר רכות. "אתה מבקש ממני... להיפתח בפנייך?" לואן הרים גבות והמקובל הנהן באיטיות. "אנחנו מכירים מספיק זמן בשביל שאני סוף סוף אגלה למה אתה כזה? מה הפך אותך לכזה?" שאל כריסטיאן. הוא היה סקרן, מלא ברצון לגלות על הנער המסתורי ולהבין יותר את לואן. "אין סיכוי." הניד לואן את ראשו לשלילה. "אין סיכוי." הוא חזר על עצמו. "אוקיי.." נאנח המקובל כאשר הבין שלואן לא מספיק מוכן לספר לו את מה קרה לו. "אז מתי תוכל לואן? אני רוצה לשמוע עלייך יותר, לדעת עלייך יותר, אני רוצה להבין מי גרם לך לסבל כזה..." ניסה כריסטיאן ללחוץ עליו מעט, לנסות להוציא ממנו את המידע בצורה נוקשה, אך עדינה באותה המידה. "לא, כריסטיאן." קבע לואן. "אני לא רוצה לדבר על זה." הוא הרחיק את הזיכרונות הצידה, מדחיק כל קיום על העבר שלו. הוא ידע שאם יתחיל ידבר - יפרוץ בבכי וזה היה הדבר האחרון שהוא רצה לעשות מול כריסטיאן. "אוקיי, בסדר." אמר כריסטיאן ברכות, מניח את ידו על היד של לואן ונזכר בעובדה שהנער חתך את עצמו. "אתה לא חייב, אני לא מכריח אותך." בנקודה הזו כריסטיאן הבין שלא היה צריך בכלל לשאול את זה. אם לואן חתך את פרקי כף ידו בניסיון להתאבד בעבר, כנראה והייתה לכך סיבה מוצדקת ואם הסיבה הזו מוצדקת - מה שקרה ללואן בעבר היה נורא ויש לו את הזכות המלאה לא לדבר על כך עם איש. אפילו לא עם האדם שאהב. "מצטער," לואן ביקש לפתע סליחה. "אני פשוט לא מוכן לזה, אני לא רוצה לאבד אותך." התוודע לואן, מרגיש את האצבעות של כריטסיאן עוטפות את אצבעותיו בחמימות. "אתה לא תאבד אותי לואן, אתה שומע?" אמר כריסטיאן בצורה מרגיע. "אני איתך, עד הסוף." הוא קבע, מביט היישר לתוך העיניים המפוחדות של לואן. "עד הסוף..." הוא לחש שוב.
"עד הסוף..." חזר אחריו לואן בלחש. לא משנה מה כריסטיאן אמר, בראשו עמדה מחשבה אחת: ברגע שהוא יגלה את האמת - הוא יברח ממנו. לואן לא דיבר לא בגלל שלא רצה, אלא בגלל שפחד, כי משפט אחד עלול לרסק את כל מה שיש ביניהם. הוא לא הכיר את כריסטיאן לפרטי פרטים, הוא לא ידע איזה סודות מסתיר וממה חושש, אבל לואן ידע טוב מאוד שהטעות הכי גדולה בחייו תהיה להתרחק מכריסטיאן והוא יעשה הכל בשביל למנוע את זה.
~~~~~~~~~~~~~~~
הפרק הבא יעלה ביום שישי הבא. ותאמינו לי, אתם לא תרצו לפספס את מה שיילך שם...
