Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
» אני תוהה לעצמי האם אתה דובר אמת? או שכל פרט בכך מלא בשקר? «
▼
"אוקיי לואן, אתה מבין מי נמצא אצלך בבית? אתה זוכר שמאוד חשוב לנשום בסיטואציות כאלו, נכון?" לואן דיבר עם עצמו מול המראה בשירותים, לא שוכח לרגע מי מסתובב כרגע בביתו. הפסיכולוג שלו אמר לו שבמצבים מלחיצים כמו אלו הוא צריך להרגיע את עצמו. מומלץ לעשות את זה בצקום שקט ומול המראה, על מנת להסתכל לעצמך בעיינים ולתת בעצמך קצת אמון. לואן לא ידע איך להכיל את העובדה שהנער הפופולרי והמגעיל משכבתו נמצא כרגע בביתו ומי יודע מה הוא עושה בזמן שלואן עומד כאן מול המראה. "תנשום עמוק, פשוט תנשום." הוא הזכיר לעצמו שוב ושוב על הפעולה הפשוטה הזו. "זה סתם כריסטיאין, זה סתם שיט, אתה זוכר שהוא לא אמור להיות מעניין בחיים שלך, נכון?! אתה יכול פשוט להוציא את השיכור הזה מהבית שלך וללכת לישון כאילו שכלום לא קרה!"
לואן נשם נשימה עמוקה נוספת לפני שפתח את דלת החדר, נפגש במבטו הכועס של כריסטיאן. לואן קופא במקומו בלחץ, תוהה לעצמו כמה שמע האחר. "אתה דיברת עם האסלה?" כריסטיאן הרים גבה, משלב את הידיים על החזה וסוקר את הנער שמביט בו בהלם. "אסלה?" שאל לואן בחוסר הבנה. "זוז, גם לי יש שיחה איתה." המקובל דחף בקלילות את שחור השיער שעדיין לא הבין מה הולך כאן. כריסטיאן נעמד למול האסלה, מסתכל עלייה במבט עייף. "תקשיב, אני לא חושב שהבנת נכון.." לואן רצה להסביר את הסיטואציה אבל כבר היה מאוחר מידי. כריסטיאן התיישב מול האסלה בישיבה מזרחית, מתחיל למלמל משהו לא ברור, משאיר את האחר לעמוד המום. כנראה כל האלכוהול גרם לכריסטיאן להתבלבל לגמרי. "אני ממש רוצה גזר עכשיו," המילים שיצאו מהפה של המקובל גרמו לצחקוק חנוק להישמע בחדר. לואן לא האמין שזה מה שקורה לאנשים שמתשתכרים ובכלל, הוא לעולם לא חשב שיזכה לראות את כריסטיאן בסיטואציה כזו. "אבל אני שונא גזר." כריסטיאן צמצם את גבותיו ברוגז, מסתכל על האסלה בעוד שברקע מצחקק הפריק.
"תפסיק לצחוק ילד, אתה לא רואה שאני בשיחה חשובה?" המבט הרוגז של כריסטיאן גרם ללואן רק לצחוק יותר. המקובל נאנח בכבדות, מסתכל על האסלה בעייפות ולפלוט; "למה אני לא מסוגל להפסיק לחשוב על הפריק הזה?" השאלה הקצרה של כריסטיאן גרמה ללואן להפסיק לצחוק ולהביט על האחר ברצינות. לואן ניסה להבין מה הכוונה לשאלותו והאם בכלל שמע אותו נכון. כריסטיאן... חושב עליו? "הוא מגעיל, דוחה, חסר חיים ומעפן..." כריסטיאן המשיך למל בשיכרות בעוד שהפריק עומד במקומו, מקשיב בסקרנות למילים שיצאות מהפה הגדול של המקובל. "למה מהיום שהגיע אליי הבית אני לא מספיק לחשוב עליו, אה? זה נמשך כבר כמה ימים, בחייאת! נמאס לי לחשוב עליו ולפחד לפגוע בו!" קולו של כריסטיאן התגבר, נראה כאילו הוא מנהל שיחה מאוד רצינית עם אסלה שיודעת להקשיב. "אוף.." הוא נאנח בתסכול, משפיל את מבטו ומשחק באצבעותיו הארוכות. לואן שתק, מעכל את המילים של האחר וחושב על משמעותם. האם זה נכון או שכריסטיאן אומר את זה רק מתוך שיכרות? לואן תהה לעצמו כמה אמת יש במילים שהתגלגלו מתוך הפה של האדם הדו- פרצופי השנוא עליו והאם בכלל אפשר להאמין לו. זה לא היה נשמע הגיוני בראשו, למה בנער כה מקובל יחשוב דווקא עליו? אבל מצד שני, משהו בתוכו האמין שזה נכון. "סיימת?" לואן שאל, משיח את דעתו של הנער השיכור וגורם לו לעמוד על רגליו באיטיות. "כן!" הכריז כריסטיאן, מצמצם את הפער ביניהם ומסתכל על לואן בחיוך גדול וילדותי, חיוך שכלל לא התאים לו. היה בזה משהו חמוד, אבל ממש זר, כאילו שלואן לא הסתכל עליו, אלא על אדם שונה לגמרי.
"לוּ.." משך כריסטיאן, מרגיש כאילו רגליו הופכות לצמר גפן שלא יכול להחזיק את משקלו. בלי ששם לב. הוא נופל על לואן, מצמיד אותו לקיר הקר בחדר האמבטיה. לואן נבהל, מחזיק בחוזקה בכתפיים הרחבות של האחר. "סליחה." מלמל כריסטיאן, אפילו לא מייחס חשיבות לעובדה שכל משקלו נשען על הנער העדין מולו. "אני מצטער על זה שאתה מרגיש בודד לצידי... אני רוצה שתרגיש שמח כשאנחנו ביחד." המילים נאמרו במהירות, אך לואן הבין אותם בקלות. הוא נאנח עמוקות, מעמיד בחזרה את הנער המקובל על רגליו ומביט לתוך עיניו. "אתה שיכור כריסטיאן... קדימה, אני אלווה אותך למטה." ענה לואן, מתעלם מהמילים שנחרטו על לבו ברישול. "אתה מעיף אותי?!" כריסטיאן התפרץ בצעקה, מתחיל לגהק רגע לאחר מכן. "לא, אני מסדר לך מקום לישון על הספה, כי אני אנושי מידי בשביל להשאיר אותך מחוץ לבית בשעה כזו." הסביר לואן, יוצא מהחדר ודואג לכך שכריסטיאן יעקוב אחריו.
*
כריסטיאן נשכב על הספה הנוחה בסלון של לואן, מנסה למצוא תנוחה מספיק נוחה לשינה. לואן מכסה אותו בשמיכה בצורה מרושלת ותוהה לעצמו אם באמת כדאי להשאיר את הנער השיכור הזה לבד בביתו, כי מי יודע מה הוא יכול להולל. לואן התיישב על הכורסא ליד, מסתכל על כריסטיאן שמתסכל עליו במבט עייף. המקובל לא רצה לישון, אך העייפות השטלתה עליו. "לוּ, למה אתה כזה?" כריסטיאן דיבר באיטיות, לא מוריד את עיניו משחור השיער שישב על הכורסא. "כזה?" לואן התנהג כאילו שלא מבין, אפילו שידע למה האחר התכוון. "כזה... שונה." כריסטיאן הסביר את המובן מאליו. "כי נולדתי ככה. נועדתי להיות כזה... מגעיל, דוחה, חסר חיים ומעפן.." ענה לואן, חוזר על המילים שכריסטיאן אמר קודם לכן, אבל כנראה כבר לא זכר שאמר אותם. זה מה שעצוב, לואן יזכור דבר שכריסטיאן שכח בלי לחשוב והכל בבוקר יחזור להיות כמו שהיה פעם. "אני חושב שאתה בחרת את זה, לא?" שאלתו של השיכור גרמה ללואן להירטע במקומו. "אף אחד לא נולד להיות מישהו, אנחנו אלו שבוחרים להיות המישהו הזה." הסביר כריסטיאן באיטיות, כבר מרגיש את איך העייפות מכסה את עיניו.
לואן נשאר לשבת על הכורסא גם כאשר כריסטיאן נרדם, חושב על מה שקרה בלילה שהתחיל בצורה פשוטה והפך לסערה של מחשבות. הוא נשם עמוק, נעמד על רגליו ומחליט לזחור לחדרו, כי המחשבות הבלתי פוסקות גרמו לו להתעייף. הוא חשב על כריסטיאן, על המילים שאמר ועל משמעותים. הוא גם תהה לעצמו אם כריסטיאן יזכור את כל מה שאמר בבוקר שלמחרת. לואן נשכב על מטתו, מנסה להרגיע את המחשבות שרצות מרטונים בראש ונושם בכבדות. כריסטיאן הזה לא נותן לראשו מנוחה.
כאשר כמעט נרדם, הוא שמע את הדלת נפתחת, אך אפילו לא מעיף מבט לכיוונה. הוא חשב שזו אולי הרוח מהחלון הפתוח, או כל דבר שיהיה. ללואן לא היה כוח אפילו לפקוח את העיינים ולראות מה גורם הרעש האמתי, כי היה עייף מידי. הוא הרגיש שדבר מה עולה על מיטתו ונשכב לצידו,מה שגרם לו לפקוח את עיניו ולפגוש את פניו של כריטסיאן למולו. אם היו לו כוחות, היה מגרש את כריסטיאן מחדרו, אך לא היו לו ולכן הרשה לאחר לעשות בו כרצונו. כריסטיאן, הניח את זרועו על לואן, מרגיש בנוח לצד הפריק השנוא על ידי כל השיכבה. "למה אתה כאן?" לואן שאל בצרידות רק בגלל שהסקרנות עקפה את העייפות שלו. "כי הלב שלי מתחמם לצידך."
