אהבת האויבים -2-

20- הנשיקה שלי, הנשיקה שלך.

ידיי רעדו בזמן הצטלבות החרבות, עוד פעם זה קורה, החרב נופלת מידיי בעוצמה ומושלכת לרצפה בכבדות, קייל מחזיק בי כדי שלא אפול. קשה להתרכז לאחרונה, אני ממשיכה להאכיל את כריס כשאני רק יכולה, אבל היא נגמלת מהר מאוד, היא כבר בת חודשיים, חודשיים של סבל שלא נגמר, אך חודשיים של אושר, שמחה, שנובעים מהתינוקת הקטנה.
“אולי כדאי שנעצור.” הוא מבקש, ואני מנידה בראשי לשלילה, אני חייבת להתאמן, אני חייבת להיות מוכנה כדי שאהרוג אותו, אני לא יכולה כבר לסבול את המחשבה הזאת שהמצפון שלו יישאר נקי ושהוא יהיה בחיים, אני יכולה רק לדמיין את החרב שתהיה נעוצה בליבו.
“אני חייבת...אני חייבת...” אני אומרת בייאוש ובעייפות גוברת, ואני מחליקה אל האדמה, אבל ראשי לא פוגע ברצפת האבן, קייל ממשיך להחזיק בי.
“את חייבת לישון.”

קייל מניח אותי על המיטה, הוא נושק למצחי ופונה לעריסה, מרים את כריס.
“שלום קטנה.” הוא לוחש, כריס מצחקקת ומסתכלת לעברי, אני מחייכת גם אני ועיניי כמעט ושוקעות, כריס מושיטה את ידיה קדימה, אליי, וקייל מסתובב אליי.
“היא רוצה שאני אחזיק אותה.” אני אומרת, וקייל מהנהן, מתקרב אליי ומושיט לי את התינוקת, היא נמצאת בזרועותיי, ואני זוקפת את גבי רק מעט, אני לא נרדמת, אסור לי.
“להכין לך אוכל?” קייל שואל, ואני שוב פעם מנידה בראשי לשלילה.
“אני לא רעבה.” אני מספרת, והוא מהנהן בשנית.
“מצאתי אתכם!” ניקי מתפרצת בהתלהבות ונכנסת דרך הדלת, אני מצחקקת וניקי מתקרבת אלינו, מצמידה את מבטה לכריס.
“ומצאתי גם אותך! אכפת לכם שאקח אותה?”
“בטח, למה לא.” קייל מושך בכתפיו, ניקי מרימה את כריס מידיי ורצה משם.
“מדלן! התינוקת אצלי! זה הזמן להתחיל!” ניקי קוראת, צחקתי.
קייל מניח את ראשו בשקע צווארי, וקם, הוא סוגר את הדלת ומסתובב אליי בחיוך ממזרי.
“מה יש לך?” אני שואלת בבוז ובייאוש מכוון, הוא שורק ומתקרב, מתיישב לידי ומנשק אותי בלחי, אני מגלגלת את עיניי כשהוא מעיף לי עוד נשיקה, קרובה יותר לשפתיי.
“נו?” הוא שואל, ואני מביטה עליו בבלבול, וכשהוא מניח את ידו מאחורי עורפי ומתקרב אליי, מצחינו נפגשים.
“תרשי לי?” הוא שואל, והחיוך הממזרי לא מש מפניו, אני מגחכת בבוז.
הוא מדביק לי נשיקה על השפתיים, ואני צורחת כשהוא מתנתק ממני.
“חתיכת סוטה, אפילו לא הרשתי לך!” אני אומרת, והוא צוחק.
“לא יכולתי לעצור את עצמי.”
“אתה סוטה.”
“טכנית הייתי סוטה אם-”
“יודע מה? אני חושבת שכריס קוראת לי!” אני אומרת במהירות, וממהרת לקום, הסיטואציות האלה לא נוחות לי, אני מסתכלת לעברו, הוא דומה כל כך לג'ונתן, אך גם שונה כל כך, הם בהחלט אחים, אבל אחים שונים.
הוא תופס בידי, ומקרב אותי אליו, אני נופלת לאחור, אל זרועותיו, והוא מחזיק בי.
“ואני חושב שכריס לא יכולה לדבר.” הוא מתחכם, אני מרגישה באדימות המטפסת בצווארי, אבל משום מה אני לא זזה, אני לא בורחת.
הוא מנשק אותי בפעם השנייה, והפעם הנשיקה שונה, תובענית יותר, עמוקה יותר, הוא מחזיק בי וקם מעט, נמצא מעליי, אני מגחכת ומתביישת, זה מביך, כל דבר בזה מביך, כשאני רק חושבת על זה הלב שלי דופק ואני מצחקקת מרוב מבוכה, אבל אני מבינה שזה גם לא מה שאני חושבת, ואני די מחייכת מהסיטואציה.
קייל מצחקק גם הוא, הוא תופס בידיי ומרחיק אותן מאיתנו, מרים את שפתיו משלי, אני מסתכלת עליו, כמעט וטובעת בעיניו המושלמות, השחורות כפחם, ואני כמעט ומתחרטת, טוב, רק כמעט.
הנשיקה חוזרת, בדיוק כמו איך שחשבתי, היא משתנה למשהו אחר, אנחנו לא עושים את הדבר שללא מילים, אני הסכמתי עם קייל שזה לא יקרה, זה דבר שונה, אלה נשיקות שונות, כן, הן עמוקות עם אותן כוונות, אבל אני רואה בהן שוני, ולמרות שאני יכולה לזהות גם את ג'ונתן בתווי פניו של קייל, אני רואה אדם אחר, את קייל דמון. אהובי.

הוא מעיף את חולצתי לרצפה, ואני מחייכת ומגחכת בבוז, הוא מביט בי, והפעם אנחנו לא נפרדים, אין בכך צורך.
הוא מנשק אותי מעט, רק מעט, בצוואר, בנשיקות עדינות כמו פרפרים, כמעט מדגדג, והוא חוזר לשפתיי, אני לא זזה, אני רק זורמת, אני פוחדת, זה נראה שכל דבר קטן יכול לשבור את הנשיקה המדהימה הזאת, שמרגישה כמו מיליוני פרחים רכים.
אני שומעת קול צעדים, שמגיעים מהר מדי, והדלת נפתחת, מדלן נכנסה פנימה לחדר כשבידה הסמארטפון.
“רציתי לשאול לגבי-” אבל היא שותקת, היא מביטה בנו, ואני אפילו מבינה למה היא מרגישה בעצמה קצת מובכת, אני די בטוחה שקייל השאיר לי סימן בצוואר, ואני אפילו מנסה לרגע לדמיין מה היא רואה, אותי שכובה על המיטה כשאני בלי חולצה, וכשקייל מעליי, היא מביטה בנו בבלבול.
“אני רק רציתי לדעת אם יש לך את מספר הטלפון של ליז כי הוא נמחק לי, ועכשיו אני מבינה שעשיתי טעות.” היא אומרת בשקט, עדיין קצת מופתעת.
ניקי מציצה מבעד לדלת, היא סורקת אותנו, וצוחקת בבוז.
“יכולתם לפחות לנעול את הדלת.” היא אמרה בצחוק, וחיוך דבילי עלה על פניי, מרוב אדימות.
צרחתי והרמתי את השמיכה, מתחפרת מתחתיה בפחד ובבושה, רק שלא יראו אותי רק שלא יראו אותי...
“קטינר, אני צריכה אותך למשהו, תתלבשי ותבואי.” ניקי הודיעה לי, נאנחתי והסרתי את השמיכה רק מעט, כך שרק עיניי מבצבצות, הדלת נטרקה בבום, רק אני וקייל נשארנו, הוא הביט בי בחיוך זדוני.
“אני מקווה שאת לא מתחרטת.”
“אני לא.” אני אומרת בחיוך רחב, הוא מצחקק ומעיף נשיקה רכה על מצחי, ואז התקרב לאוזני.
“תאמיני לי, אני עוד אסיים את העבודה.” הוא לוחש בצרידות, האדמתי בשנית, והוא נשף באוזני, צרחתי בצחוק.
“די כבר!” ביקשתי, היא משך בכתפיו בחיוך מנצח וקם, מושיט את חולצתי אליי, הנהנתי ולבשתי אותה, קמה מהמיטה גם אני ופותחת את הדלת, בפעם הבאה אני צריכה לשים מנעול.
בפעם הבאה?

אני נוקשת על דלתה של ניקי, היא פתחה את הדלת, וזקפתי את גבותיי בהפתעה למראה חדרה המסודר, הכול מלא במצלמות מקצועיות ורקעים בצבעים שונים, אני רואה מלתחות סביב הספות, בגדים שונים על קולבים, חלקם מנצנצים חלקם אפלים, חלקם כהים חלקם בהירים, חלקם מנופחים חלקם דקים וצמודים.
“אני עושה קורס בעיצוב, אז אני צריכה דוגמניות.” היא מספרת, הבטתי בהפתעה על הכול, זה היה כל כך...כל כך...נוצץ.
מדלן ישבה על הספה, נראית משועממת לחלוטין ובוהה בנקודה בקיר.
“היא חטפה גם אותי אל תדאגי.” היא התבדחה, צחקקתי והתיישבתי לידה, ליז קפצה מאחוריי, צחקתי שוב.
“טוב, אז נתחיל!” ניקי קראה בהתרגשות, סוגרת את הדלת.
הבטתי סביבי, לדגמן?
אוי ואבוי.