אהבת האויבים -2-

25-מוות

ניקי ומדלן הגיעו לצומת דרכים לא ברורה, אפה של ניקי הריח את האוויר, ריח הבושם בא משניהם.
"הכלבה הזאת! היא מתעתעת בנו!" סיננה בעצבים, מדלן נאנחה והביטה בשתי המסדרונות שפנו לשמאל וימין, מדלן נגעה בפסל שעמד ביניהם.
"את תלכי לימין, ואני לשמאל." קבעה, ניקי הרימה את גבותיה בהפתעה, גיחכה והנהנה, מדלן פנתה למסדרון השמאלי, פורשת את כנפיה הכחולות ועפה, מותירה אבק שהתפזר וחדר לנחיריה של ניקי, ניקי השתעלה בחוזקה.
"בסדר, בלי ביי ביי." השתעלה ואמרה, מתקדמת בשקט על הרצפה החורקת של המסדרון הימני והאפלולי.

ניקי המשיכה להתקדם בחושך, ידיה חוקרות את הקירות שנמשכו ליד גופה, לפתע ניקי הריחה ריח חזק של...בושם.
הבושם המוכר של הלגה בריח תותים ואוכמניות, הריח התעצם והתעצם ככל שניקי התקדמה, עד שהיא הרגישה כאב חד מפלח את גבה, היא צרחה מכאב.
יד תפסה בה, וזרקה אותה לצד השני, ניקי השתעלה וירקה מעט דם, היא הרימה את ראשה מן הרצפה והסתובבה לעבר הדמות החשוכה, כנפיה אדומות כדם, קרניה אפורות וחסרות חיים, לגופה של הלגה עמד שריון שחור וגדול, ובידה עמדה החרב.
"הלגה..." ניקי לחשה בכעס, ידיה התכווצו לאגרופים, והיא קמה במהירות בעזרת מהירותה והלמה בפניה של הלגה.
הלגה נפלה אחורנית, אפה דימם מעוצמת המכה, אבל מהר מאוד הקרב בין שתיהן החל.

הלגה סובבה את ניקי עד שהחליטה לעזוב את ידה ולתת לכסופת השיער להתנגש בקיר, ניקי נתמכה בקיר בכדי לעוף אחורה ולהלום בחזה של הלגה, ניקי הוציאה את החרב מהנדן, וקול הצטלבות חרבותיהן נשמע והדהד, בזמן שהצטלבות החרבות התגברה יותר ויותר, החרבות התקרבו יותר ויותר לגופה של הלגה.
ניקי חייכה כשהחרב פגעה בגרונה, גורמת לאנקת כאב לצאת מגרונה, ניקי המשיכה לחייך, כשהבחינה בדם הנוזל מצווארה של הלגה, אבל מהר מאוד, מהר מדי, הלגה הפכה את הצדדים.
בזמן שהחרבות הוצמדו, הלגה שלחה את ידה אל מאחורי גבה, ניקי הביטה במתרחש, ואז, בתוך כמה רגעים, הלגה הוציאה את הסכין מכיסה ותקעה אותו בצלעות של ניקי.
ניקי צרחה וקרסה אל הרצפה, ידיה מונחות על הסכין הנעוצה בגופה באכזריות ועמוק.
הלגה חייכה והניחה את רגלה על צווארה של ניקי, גורמת לה ליפול אחורה על גבה, חיוכה של הלגה התרחב יותר ויותר כשרגלה התהדקה נגד צווארה של ניקי, שחרחרה במרץ ובפראות וניסתה להתחמק.
"את מקבלת את מה שמגיע לך, כל הזמן הזה את קיבלת את מה שאת רוצה! מה איתי?!" צרחה בכעס, רגלה ממשיכה לדרוך אפילו עוד יותר על צווארה, ניקי ניסתה להוריד את הלגה ממנה, אבל אסור לשכוח את הסכין אשר תקועה עמוק בריאותיה, ניקי כבר לא יכלה לנשום, הכאב היה כה גדול שהיא רצתה לוותר, אבל כבר לא היה על מה.
מהר מאוד, מהר מדי, ניקי איבדה את נשימתה בתוך שניות ספורות, ליבה הפסיק לפעום, ראייתה הטשטשה.
ניקי השתעלה, חרחרה והשתנקה, ידיה עזבו את רגלה של הלגה, ושלולית הדם שנאגרה בגופה התפרקה החוצה והתפזרה סביב גופה של ניקי ורגליה של הלגה.
הלגה חייכה בצימאון לדם כשהניחה את אצבעותיה על צווארה של כסופת-השיער ושמה לב לחוסר הדופק, היא קיבלה את נקמתה.
והרגה את ניקי.

הלגה הסתובבה כששמעה כעס והתנשפות מהירה אל ליד אוזנה, הלגה הספיקה לקלוט את שיערו האדום ואת עגיל הזהב לפני שהחרב שיפדה את ליבה, פרגסון הביט בהלגה במבט לא מפורש, בהלה, עצב, כעס, דמעות, הכול התערבב בגופו כששמע את הצרחה של אחותו.
נאלה הניחה את גופתו של קים על גופתה של הלגה, הדם השייך לקים היה על פניה כשכרתה את ראשו.  פרגסון הביט בגופתו של אחותו, עיניה מביטות לתקרה ועורה חיוור מהרגיל, היא לא תחזור, כך חשב.
"פרגסון, אני-"  אבל פרגסון קטע את דבריה של נאלה בכך שהרים את ידו, היא שתקה בבושה, אם הייתה הורגת את קים מהר יותר הייתה יכולה לעצור את מותה של ניקי, מפני שהיא ידעה כמה פרגסון אהב אותה.
וכמה העולם אהב אותה.

פרגסון בכה זה זמן רב, ונאלה החליטה שזה זמן טוב לנחם אותו, היא כרכה את זרועותיה סביב בטנו וניסתה לחייך, אבל מהר מאוד גם היא עמדה עם דמעות אל מול הגופה של הנערה ניקי, פרגסון הסתובב לעבר נאלה בחיוך שבור, נושק לשפתיה נשיקה רכה ועדינה.
"אני אתגעגע אליה." לחש לפני שהניח את ראשו על כתפה של נאלה, היא הנהנה וליטפה את שיערו האדמוני, הוא התייפח ובכה.

ניקי שלנו עזבה את העולם.
היא לא תחזור.
לקחו את רוחה.
היא לא תחזור.
ליבה נעצר.
ניקי עברה יותר מכל אחד אחר, היא שונה, היא לא פחדה בקלות ולמרות זאת הייתה הומוריסטית בהחלט, דיכאון יהיה בליבם של אוהביה לזמן רב, היא תחסר לכולם.
אבל לפחות רוצחתה נהרגה, אבל...למה זה לקח את חייה של ניקי?
מה היא עשתה רע?
אולי היא הייתה שורדת את הסכין, אולי הייתה שורדת את החניקה, אולי הייתה שורדת אם זאת לא הייתה הלגה.
אבל הכול יחסי, אבל אולי זאת מילה לא ברורה.