אהבת האויבים -2-

פרק 16- שם

אני זוכרת שישבתי על הכיסא במשך כמה שעות טובות, כשקייל מאחורי, ראשו נשען על הכיסא, אני ממשיכה לדפדף על השמות, ואז הוא נוגע בידי, עוצר אותי.
“זה.” הוא מצביע על אחד השמות, אני מצמצמת את עיניי לעבר המסך, ומקרבת את פניי.
“כריס?” אני שואלת בתהייה, והוא מהנהן.
“תראי מה המשמעות, הטירה שלנו נמצאת ליד כפר, על האדמה, זה אומר דברים טובים.” הוא מסביר, ואני שומעת את ההתלהבות בקולו, אני מצחקקת ומהנהנת.
“בסדר.” אני אומרת ומניחה את ידי על בטני, כבר חודש עבר.
אבל כבר חודש ימים שכל המשפחות דואגות, נאלה לא חזרה, וכולנו יודעים שזה קשור לג'ונתן, שהיא נחטפה, ומי שמתמודד עם זה הכי קשה הוא פרגסון, הוא יושב בחדרו בכל יום, דבוק לקיר, על הרצפה, ידיו על ראשו וברכיו אל בטנו, הוא נמנע מאוכל, ניקי צריכה להזריק לו את הברזל בעזרת המחטים שהשיגה מהמרפאה, והוא לא מסכים, רק כשהוא ישן, וגם לניקי אין מצב רוח טוב.

“אני לא רעבה.” היא עונה בכעס, דוחפת את הצלחת שהוגשה על ידי איריס, היא קמה מהכיסא ומצטרפת לאחיה.
הם הולכים למצוא אותה, כמו ההתנהגות של קייל כלפי כשנעלמתי, אם הייתי יכולה הייתי מצטרפת, אבל ככל שאני יותר הולכת אני מרגישה ביותר כאב.
כשהיום קמתי זה היה באמצע הלילה, הרגשתי בכאבים חזקים בבטני ובכאב ראש ענק פועם בראשי, כמו מיליוני פטישים קטנטנים, וצרחתי מהכאב, קייל פרץ את החדר ואיתו גם מדלן וליז, הם בדקו אותי ומיהרו לקחת אותי לבית החולים, ואני זוכרת שאיבדתי הכרה כמה וכמה פעמים.

היום עדיין הרגשתי כאב, כשישבתי על הכיסא הכאב פעם בחזי, בראשי, בידיי וברגליי, ובעיקר בבטני, איפה שהעובר גדל.
עיסיתי את רקותיי, מנסה להתרכז, כאב הראש לא תרם, קייל הבחין בזה, הוא דחף לידיי בקבוק מים, קר, המים היו קרים.
“תודה.” אמרתי לאחר שלגמתי מהבקבוק במהירות, גומרת חצי ממנו בקלות.
“את לא מרגישה טוב?” הוא שאל והתכופף, שנהיה באותו הגובה, הנדתי בראשי לשלילה. וניסיתי לקום, אך מהר מאוד רגליי איבדו כל הרגשה והחלקתי אל ידיו של קייל.
“אני מבינה שלהיות בהריון זה לא קל.” אמה נדחפת לשיחה, היא משחקת בקצוות בד בחולצתה הגדולה עליה בכמה מידות, ונראתה מרוכזת בדיוקן של תפוח בשמש של מדלן, אמה אהבה אומנות.
“בכלל לא.” אני אומרת בהומור, אך מהר מאוד החיוך נמחק מפניי בעקבות כאב חזק שפילח את ראשי.
אני שוב נופלת אל ידיו של קייל, והוא מחזזיק בי בעדינות, אך אני לא נופלת.

“קשה לך?” הוא שואל, ואני מהנהנת במהירות.
“אני לא יודעת איך אשרוד את זה עוד כמה חודשים...” אני מודה, והכאב חוזר, כמו גלים בים סוער.
“זה יעבור, ואז אני מבטיח לך שלא יהיה לך עוד כאב כזה.” הוא אומר, ואני מהנהנת, לרגע שוכחת שאמה שם, הוא מנשק את מצחי, ואני שומעת קול כחכוח מאחותי הקטנה.
“סליחה אמה.”
“זה בסדר.” היא עונה לקייל, והוא מצחקק, מתקרב לאמה.
“מה אתה עושה?” היא שואלת בחשש כשידיו מדגדגות אותה, והמילים שיצאו מפיה לא היו יותר מצחקוקים קולניים, שהפכו בתוך כמה שניות לצחוק מתגלגל ברחבי החדר, הצחוק שלה שכח ממני את הכאב, עד שגם אני עזרתי לקייל והרמתי את אחותי הקטנה מידיה, גם שאין לה שום אפשרות לברוח.
“די די מספיק! אני נכנעת! אנ...י...נכנעת!” היא מנסה לדבר מבעד לדמעות הצחוק, ואז אני מסמנת לקייל להפסיק, הוא מהנהן ועוזב את אמה לנפשה, היא מחזיקה את ידה על בטנה ומגחכת בבוז.