אהבת האויבים -2-

19- לידה

במהלך הלילות, הרגשתי כאבים וסיוטים, שגרמו לי להתעורר באמצע הלילה, להתעורר באנקות ובכאבים, לקחת כדורים, והתחיל את היום מוקדם מהצפוי.
כן, אז להיות בהריון זה לא כיף, ולהיות עם תינוקת בתוכך זה לא קל, אבל היה לי את קייל.
הצרחות ממני לא פסקו, הרגשתי שאני על סף התמוטטות, קייל לא הפסיק להחזיק את ידי, מדלן וליז ניסו לדבר איתי, אבל לא שמעתי דבר, כאילו אוזניי נסתמו.
"תתקשרו לבית חולים!" שמעתי רק את המשפט הזה, של אימי, וראיתי נוזלים סביב גופי.

"היא מאבדת מים, זה לא אמור לקרות כרגע! רק בעוד חודש!" אני מסובבת את פניי, אנחנו חולפים על פני המסדרון, תמונות של בית החולים, המיטה על הגלגלים מובלת במהירות, לגופי מחוברים מכשירים, וקייל מחזיק בידי בחוזקה, הוא צעק על הרופאים.
"קטינר תישארי ערה, צריך אותך ערה." נאלה מבקשת, ידה מחזיקה בצווארי, עוזרת לי לא להתעלף, אני מהנהנת מבעד לכאב, אנחנו חולפים על פני אלוהים והשטן, והן פוערות את עיניהן, מתקרבות אלינו ומצטרפות לדהירה.
"קיסרי?" אלוהים שואלת את האחות במדים הלבנים, היא מהנהנת וצועקת דברים לא מובנים לשאר האחיות והרופאים שמתקרבים אלינו בריצה.

החדר מלא ברופאים, קייל נשאר איתי, הוא לוחץ על ידי, אני רואה שגבותיו מכווצות בבלבול, והוא מסתכל לעבר הרופאים, הם צועקים לי דברים, ואני לא מבינה כלום.
אני מבינה רק מה צריך לעשות, הכאב לא חולף, הוא מתעצם, אגלי זיעה נגלים על גופי, וקייל מנשק את לחיי, אני צורחת.
הכאב לא עובר, הרופאים לא מפסיקים להרגיע אותי אבל ראשי לא נמצא שם, אני לא שומעת דבר.
ליבי דופק, איבריי הפנימיים מסתובבים ורועדים, קשה לזוז, אבל אני מקשיבה להוראות שאני מצליחה להבין.
ואני שומעת צרחה מסוג אחר.
הצרחות נובעות מיצור קטן, שהרופאה מחזיקה, הצרחות של התינוקת לא פוסקות, ואני, מבעד לזיעה, לדמעות, לכל כאב כלשהוא.
מחייכת למראה התינוקת.

הסתובבתי לקייל, שמתי לב שאחיזתו הרפתה ממני, אבל הוא לא נמצא שם.
"קייל? קייל?" אני שואלת בבהלה, קייל על הרצפה, יושב על ישבנו, רגליו מפוסקות, הוא מביט ברצפה ועיניו פקוחות לרווחה, הוא כמעט התעלף.
"אני כרגע ראיתי לידה." הוא אומר, בשקט ובקול מעט עגמומי, לא עצרתי את הצחוק.
"זה יפייפה!" השטן מופיעה משום מקום, ממש ליד הרופאה המחזיקה את התינוקת, היא מסתכלת עליה בתדהמה.
"צודקת." אני אומרת, לא יכולה כמעט לזוז, זה הרגיש שאני עומדת להתעלף.

אני מחזיקה את כריס בידיי, את התינוקת החמודה, עיניה סגורות, היא הפסיקה לצרוח, וגופה קטן כמו קופסא.
והיא בידיי שלי.
אני מניחה את אצבעי הקטנה על כף ידה, ואצבעותיה זזות בעדינות ולאט, מכסות את הזרת שלי, אני מחייכת.
"ברוך הבא לעולם, כריס." אני אומרת בצחקוק, אבל הצחוק נגמר בקלות, אני מרגישה עייפות, קייל יושב על המיטה, לידנו, רגליו משולבות וידיו משולבות על רגליו ברוגע.
הוא מביט על כריס, ואני רואה שהוא מחייך, יש לה שערה אדמונית אחת על הראש, שיערה קטנטונת.
"אני יכול להחזיק אותה?" הוא מבקש, אני מהנהנת, וכריס עוברת לידיו, הוא מגכח ומקרב את כריס אל חיקו, היא נראית שלווה, שלווה כמו עלה ברוח.
כריס מושלמת, ולי יש בת, אני קצת לא מאמינה לזה, אבל יש לי בת.
"היי כריס, אני נחשב בן זוג של אמא שלך, אבל את יכולה לקרוא לי איך שבא לך!" הוא אומר בהתלהבות, ואני מצחקקת.
"טוב, עכשיו נלך לרופאים וניתן לאמא לנוח, בסדר?" הוא שואל את כריס, בנינוחות, אני מהנהנת ועוצמת את עיניי, מניחה את ראשי על הכרית הלבנה, ורואה את קייל נשאר לידי, כשכריס עוברת לידי הרופאים, והולכת יחד איתם.
אבל היא לא עוזבת, אני אספר לה את הכול כשתגדל, אני לא אסכים לה להיפגע, כי אני אשמור עליה בחיי.
גם קייל אוהב אותה, אני רואה את החמלה שהוא מפגין כלפיה, והחיוך שלו כלפיה מוכיח שהוא יהיה דמות חשובה בחייה, אני מקווה כך לפחות.