אהבת האויבים -2-

פרק 13- קרבות השדים

ישבתי על הספה, צופה בטלוויזיה ורואה מזווית עיני את הוריי שיושבים לידי, כבר שבוע אנחנו מתעלמים אחד מהשני, שבוע קשה.
מדלן וניקי התחננו בפניי להשלים איתם, לא משנה כמה הן ניסו ליצור בינינו דו-שיח זה לא עבד, הם לא מוכנים לקבל אותי, אז אני לא מוכנה לקבל אותם, לא אכפת לי שהם כועסים ולא אכפת לי שהם מתנהגים ככה, אכפת לי ממה שקורה בגופי ברגעים אלה, בעובר שנוצר, אני לא תיכננתי שזה יקרה, לא תכננתי להישאר בתולה לנצח אבל גם לא תכננתי להיות אמא ביולוגית.
"זה מעצבן." קייל היה אומר לי כשהייתי חוזרת לחדרי, הוא היה יושב על הכיסא ומביט בי, אומר את צמד המילים ומתכוון לריב עם משפחתי, אבל הוא היה בצידי, הוא לא רצה שהתינוק ימות, אפילו אם לא היה שייך לו, שזה מה שקייל קיווה לו.
קייל ואני החלטנו שהמהלך הזה לא יקרה בינינו לא משנה כמה נהיה מאוהבים.
צפיתי בחדשות על איזו כתבה שבה נערה בת 16 התאבדה בעקבות בריונות, אבל לא הקשבתי למילים, המחשבות שלי נדדו למקום אחר, למה שקורה לי, להוריי, לריב איתם ולשקט שעובר בינינו.
"קטינר את רוצה לבוא איתנו?" נאלה פנתה אליי, סובבתי אליה את ראשי וראיתי את ניקי ומדלן נשענות על הקיר, פרגסון וקייל יושבים על הרצפה, זקפתי את גבי וכיווצתי את גבותיי.
"לאן?" אני שואלת בסקרנות, קלטתי מזווית עיני את הוריי שלפתע הסתכלו לעברי.
"זאת מסורת אצל השדים." קייל ענה ומשך בכתפיו.
"אבל אני לא שדה." עניתי בקצרות.
"ואת גם לא מלאכית." מדלן התערבה, והנהנתי, הם סיפרו לי שאני המיועדת.
"איזו סוג של מסורת?" הסתקרנתי, ונאלה מגחכת.
"זה סוג של קרבות..." היא אומרת בשקט, ואני מנידה בראשי לשלילה ומחווה בידי לבטני.
"את יכולה לצפות." ניקי מציעה, ואני מסתובבת לעבר קייל, רואה שהוא מחזיק על כתפו תיק גדול, הוא מתכוון להילחם?
"בסדר..." אמרתי לאחר כמה שניות, והם מחייכים, אני קמה ויוצאת מהבית אחרי החבורה, ניקי זרקה לעבר קייל מפתח והוא תפס בחפץ.
"אופנועים." היא הסבירה לו, והוא הנהן, תופס בידי ועל פניו חיוך ממזרי.
"אופנועים?" שאלתי.
הוא משך אותי אחריו למוסך וגיחכתי למראה האופנוע הכהה.
הוא משך אותי אל המושב האחורי והתיישבתי, הוא ישב על המושב הקידמי והתניע, אצבעותיו לפתו את הגה האופנוע, והוא הביא לי קסדה, לבשתי את הקסדה הסגולה על פניי והוא את השחורה, הוא התניע, והתחיל לנסוע במהירות.

"פה הקרבות?" שאלתי כשהגענו אל סמטה חשוכה, קייל מהנהן ומוציא את המפתח מהאופנוע, מוריד את הקסדה ומניח אותה בתיקו, הבאתי לו את הקסדה הסגולה והוא הכניס גם אותה לתיק האפל.
"איפה כל השאר?" סרקתי את שאר הרחוב, הכול שקט.
"בפנים כבר." הוא ענה בקצרות והלך, שכשאני נשרכת אחריו.
המשכנו להיכנס לסמטה, והאור רק קדר וקדר.
הגענו לעבר בניין קטן, קייל נקש על הדלת שלוש פעמים, שמספר הדפיקות נראה כמתוכנן.
"סיסמא?" נשמע קול מוכר אך מעומעם.
"ג'וני תכניס אותי או שאני שובר לך את האף." קייל סינן מבין שיניו, והדלת נפתחה.
"סיסמא נכונה." ירוק השיער אמר בצחוק מתגלגל.
הוא נראה מוכר...הוא הביט לעברי וחייך בממזריות.
"החדשה שלך?"
"סתום." קייל הזהיר אותו בארסיות, והאחר הרים את ידיו כחף מפשע.
"היא שלך היא שלך." הוא מיהר לומר.
נכנסנו לחדר קטן וצר, שבהמשכו היו שתי דלתות ברזל, מעלית.
ליד המעלית עמד שלט מלא בכפתורים, ג'וני לחץ על הכפתור הירוק בגוון שיערו, ושתי הדלתות נפתחו.
"נלחם כמו תמיד?" ג'וני שאל בגיחוך.
"נלחם, אני צריך לפרק קצת עצבים." קייל סינן בארסיות משיניו, וג'וני הנהן.
"אני מת לראות אותך נלחם שוב, היום יהיה קרב מיוחד, נאלה תחמם את הקרב." הוא מסביר, וקייל הנהן ונכנס למעלית, כשאני אחריו ונשענת על קיר המעלית, מאזינה להם.
"מול מי נאלה נלחמת?" שחור השיער מסתקרן לשמוע.
"נישה." הוא אומר, ושוב צוחק, עיניו של קייל נפערות.
"אתה רוצה להרוג את נאלה?"
"אני מתכנן להרוג את נישה, אני מבין שעוד לא ראית את השחורדינית נלחמת." ירוק השיער שואל, והשני מהנהן.
"היא טובה?"
"נאלה רוצחת."
ואני פוערת את עיניי ופי למשמע תשובתו של ג'וני.
הדלתות נסגרות.
"מול מי אני נלחם?" קייל שאל מבעד לדלתות.
"מול קים." וקייל שותק, לא עונה על זה.
"מי זה קים?" שאלתי בתהייה, אצבעותיי לופתות את המעקה והמעלית מתחילה לזוז מטה.
"זה סתם אחד שאני מתעב, אבל הוא לא יצליח נגדי."
"כבר נלחמת פעם?" שאלתי בסקרנות, והוא הנהן.
"פעם, כשחיפשתי אותך, לא מצאתי אותך המון זמן, והייתי מתוסכל, מדלן ראתה את זה, והציעה לי להצטרף אליה ואל נאלה, קים כמעט ושבר את גבה של נאלה, אז פשוט נכנסתי לקרב ונלחמתי נגדו, המנהל ראה שיש לי כוח טוב ולכן הוא ביקש ממני לבוא שוב." הוא הסביר, והנהנתי.
המעלית נעצרה, המוזיקה החלה להישמע, וכשהדלתות נפתחו המוזיקה והצרחות פגעו באוזניי, הנחתי את ידיי על ראשי והתאפקתי שלא לצרוח.
שמעתי צרחות נפילה, צרחות כאב, צרחות של מעודדים, האווירה הייתה כהה ומרתיעה, וכשצרחת הכאב האחרונה נשמעה, השתרר שקט.
אבל לאחר כמה שניות השקט נפרם, צרחות התשואה נשמעו ברחבי הקהל.
"את בסדר?" הוא שאל, והנהנתי.