אהבת האויבים -2-

29(אפילוג)-אהבה

קייל הגיש לי את הפנקייקים על הצלחת, ליקקתי את שפתיי בהנאה ומרחתי את הסירופ, קייל צחקק מהתנהגותי המתלהבת.
"את פשוט חמודה." הודה, הנדתי בראשי לשלילה, והוא לקח חתיכה מהפנקייק שלו, ובלע אותה.
"רוצה עוד?" שאל בצחקוק כשראה שסיימתי את הצלחת במהירות, הנהנתי וניקיתי את הסירופ שנשאר על פניי.
הוא הגיש לי עוד פנקייקים, ואז הביט בי במבטו הממזרי, גלגלתי את עיניי וקמתי, אבל הוא תפס בי והרים אותי, מצמיד אותי לקיר בחיוך.
"אני עדיין לא מצליח להאמין." הוא לחש, הבטתי בו בתימהון, הוא הרים את ידי, ונשך את הטבעת הכסופה בעלת אבן החן השחורה, והחווה בידו על טבעת האירוסין -שגם עלתה לו המון כסף,אני עומדת להרוג אותו-.
"לזה." ענה, הנהנתי, אני גם לא מצליחה להאמין שאני וקייל באמת נשואים, זה הצחיק אותי שהשם המלא שלי חולק את אותו שם ביחד עם קייל, אחרי כל מה שעברנו, זה מה שקורה.
ואני שמחה מזה.

חיוך התפרש על פניי כשנשך את אוזני כרגיל, למרות ששוב פחדתי שלא ייתן לי לברוח למשך כמה שעות טובות.
הוא התנתק ממני והחל לנשק אותי בחיוך, ידו האחת החזיקה בקיר, וידו השנייה ליטפה את שיערי בעת הנשיקה.
"אני מטורף בגללך, תראי מה את גורמת לי אחרי כמה דקות איתך." לחש בכעס, נשכתי את שפתי התחתונה והתגריתי בו, הוא פער את עיניו.
"היי! לא לשחק איתי!" קרא, הנדתי בראשי לשלילה, העפתי לו נשיקה אחת בשפתיו ומיהרתי לברוח, הוא צעק אחריי.
"כשאני אתפוס אותך-"
"תתפוס אותי קודם!" התגריתי בו עוד יותר.

רצתי ברחבי הבית, בורחת מקייל שהחל לרדוף אחריי, הסתתרתי מאחורי השולחן וקייל הביט בי, עיניו מכווצות, צחקקתי ורצתי, שומעת את קול הצעדים שלו אחריי.
הגעתי למרפסת, מניחה את ידיי על גדרה ומביטה ביער הגדול ששכן מתחתינו, אני חייבת לבקר שם.
קייל תפס בי לפתע, גורם לצרחה מהירה וקטנה לצאת מגרוני, לאחר מכן באו הצחקוקים כשהוא גרר אותי פנימה והביט בי בחיוך רעב, למה אתה לא רעב לאוכל פעם אחת? למה?!
קייל צחק והמשיך לנשק אותי, ידיו נוגעות ומלטפות את גופי בחינניות, כל מגע גרם לי לחייך, הוא התנתק ממני והביט בי בחיוך, אני מאוהבת כל כך.
"גברת קטינר דמון, את ממש מסחררת." לחש, צחקתי ונישקתי אותו בשפתיו.
"ואתה יכול להיות מעצבן, אבל חמוד." הודתי, הוא חייך חיוך, רק שהפעם החיוך הזה לא היה ממזרי או מרושע, זה היה חיוך אמיתי של קייל דמון.

הוא הרים את ידי וליטף את טבעת הנישואין, אני שמחה כל כך שקיבלנו את הסוף הטוב שלנו.
ג'ונתן מת, הבעיות נגמרו, אני שמחה.
אבל זה גזל את חייה של ניקי, והיא כל הזמן רצתה שאני וקייל נתחתן, רציתי שהיא תהיה בחתונה, שתראה שמה שרצתה התגשם, אבל כרגע? אני צריכה לשמוח, אני נמצאת פה עם בעלי בבית שלנו, בהתחלה תיעבתי אותו, הייתי בטוחה שאני מלאכית, אבל לאט לאט התאהבנו.
בחיי הייתי מלאכית כה תמימה, כה טיפשה, כה חסרת אונים, זה עצבן אותי. למה הייתי כזאת מעצבנת כלפי קייל? אני מתנצלת, אני לא רוצה שזה יקרה שוב, שנריב, כי אני אוהבת אותו יותר מכל דבר אחר, והטבעת הזאת היא ההוכחה לכך שאנחנו נחיה ביחד.

קירבתי את קייל אליי, והוא נראה מופתע, נישקתי אותו נשיקה אגרסיבית, שיחשיב את זה כהתנצלות על התנהגותי הגסה אל מולו.
"בשביל מה זה היה?" שאל כשהתנתקנו, הנחתי את ראשי על כתפו, וחיבקתי אותו חזק חזק.
"קטינר?" שאל בעצב, הידקתי את אחיזתי כלפיו.
"אני מצטערת, מאז שקיבלתי את הזכרונות שלי, גיליתי כמה מעצבנת הייתי, אתה רק ניסית לחזר אחריי, ואני כמו טיפשה לא שמתי לב ופשוט עיניתי אותך בכך שהתנהגתי אלייך מגעיל כאילו היית סמרטוט, אני מצטערת." מיהרתי להסביר, הוא צחק, הרמתי אליו את ראשי, והוא חייך.
"אין לך על מה להתנצל, כן היית מאוד מעצבנת ופתטית, וכמעט ורציתי לוותר, אבל...משהו בך היפנט אותי, קטינר אהובה, וזאת הסיבה למה," הוא הרים את ידי ונשק לאבן החן, וכשעזב אותה, נשק לפי למשך כמה שניות.
"התחתנתי איתך." ענה, קייל דמון אני אוהבת אותך.

הוא לקח אותי אחריו, למרפסת, וכשהגענו, הוא פרש את כנפיו, התכוונתי לעשות כמוהו, אך הוא תפס בידיי.
"לא, הפעם רק אני." הסביר, הנהנתי במהרה בחיוך דבילי, אוי מה שהאהבה גורמת לך לעשות... לסמוך על בן אדם שהוא סוטה ורוצה כמעט כל לילה לשכב די כבר אני עייפה, בקיצור, הוא פרש את כנפיו.
קייל הרים אותי על ידיו, התכופף בכדי להשיג תנופה, ועף במהרה לשמיים.
הוא הגיע לענן, והושיב אותי עליו, טוב אז על עננים אפשר לשבת, כן למה לא, יש שדים ומלאכים אז ברור שיש גם עננים מוצקים.
הוא נשק לפי, והאמת שזרמתי איתו למרות שאני עייפה.
"תגידי, איפה היית רוצה לבקר?" קייל שאל, הבטתי לשמיים, חושבת מה לענות. "בישראל, אני יהודיה." אמרתי, הוא הנהן, בעבר, אם יהודיה כמוני הייתה מתחתנת עם נוצרי, הייתי נענשת, אבל כרגע זה בסדר, והאמת? שלא אכפת לי מה קייל.
"תספרי לי על החגים." ולפי בקשתו סיפרתי לו על החגים המסורתיים שהיינו חוגגים בביתי, אני אשמח אפילו יותר אם קייל יחגוג איתי את החגים האלה, ואני אשמח לחגוג איתו את החגים שלו, מעולם לא הייתה לי בעיה לחגוג את כריסמס או את נובי גוד, למרות שמעולם לא הצלחתי להבדיל ביניהם -היי, אף אחד לא סיפר לי מעולם את ההבדל.
"אין מצב שאני חוגג את פסח! איך אפשר לשרוד בלי לחם?" קרא בתדהמה, צחקקתי ונשקתי לראשו. "בסדר, אבל בתנאי שנחגוג את חנוכה." "טוב!" קרא ונשק לשפתיי בעדינות, הוא חייך והמשיך לנשק אותי, ברכות שמעולם לא ידעתי שיש לקייל, התנתקנו והנחתי את ראשי על כתפו, אני אוהבת אותו יותר מכל דבר אחר בעולם הזה, ואני שמחה לדעת שקיבלנו את הסוף הטוב שלנו.

"אני אוהב אותך, קטינר דמון." לחש לי, כרכתי את ידיי סביב עורפו והנהנתי.
"גם אני אוהבת אותך, קייל דמון."