אהבת האויבים -2-

23-סיוטים

הימים עברו מהר, כמו לחמניות חמות במאפייה האהובה עליי, וביום הרביעי, יום לפני שהראשונים חוזרים הביתה.
הסיוטים פוגעים בי.
אני רצה, לא יודעת לאן, הבגדים קרועים, השיער מלוכלך בפחם, ציפורניי שבורות ונעליי
נעלמו, יער, שקט, שקט גדול ושקט רועם. אני מרגישה ביד נוגעת בידי, אני מסתובבת, והסיוט ממשיך להתקיים, כה מציאותי, כה אמיתי, כה מפחיד. וכשאני מסתובבת לאט, אל מולי אני לא רואה אחר מאשר קייל, אבל משהו לא בסדר, הוא לובש בגדי נסיך, אבל פניו? מותכמות בדם, גופו מלא בשברי זכוכית, הוא מטה את ראשה הצידה, ולפני שאני קולטת מה קורה בסיוט, הוא נעלם. מתפורר כלא היה, אני צורחת, אבל לא מתעוררת.
“זה רק סיוט...זה רק סיוט...” אני אומרת בשקט, ידיי על אוזניי, קולות. קולות צוחקים, צחוק מוכר, הצחוק המפחיד ביותר שאי פעם תשמעו, כאילו נוצר ממעקי גרונו של...ג'ונתן, אני מסתובבת ברחבי היער, לא זזה ממקומי, כאילו יש יותר מצחוק אחד, הקולות מהדהדים בראשי בכאב פועם, ולפתע, מישהו נושף באוזני, אבל הצחוק המוכר נגלה לאוזניי, אני מסתובבת לאחור, לאט, כמו חילזון פחדן, כל גופי רועד, הוא דוחף אותי לעץ, מניח את ידו על פי, ועיניו החתוליות של ג'ונתן נגלות אל עיניי, אני מנסה לצרוח, אבל ידו חוסמת את פי, ידו עוברת על כתפי, ואני מרגישה בדה-ז'ה-וו, של אותו אונס גועלי.
אני מתעוררת בצרחה חדה.

אני מתעוררת מהסיוט, אל מולי אני רואה את קייל, ידיו מונחות ליד ראשי, יד אחת בכל צד, ועיניו מסתכלות עליי בתהייה.
אני ממשיכה לצרוח, הוא תופס בכתפיי ומנסה להרגיע אותי, אבל הסיוטים משאירים טביעות על פניי, אותה הרגשה, אותו לחץ כשג'ונתן נגע בי, קייל מנער אותי, מנסה לצעוק לי להירגע, הוא מבולבל יותר ממני, וכשאני מצליחה לדבר, אני אומרת את זה בקול שבור ובדמעות.
הוא נושק לפי ברעב, ואני מניחה את ידיי על צווארו, זה מרגיע אותי, זה כמו סם אבל טוב, אנחנו מתנתקים בכדי לקחת אוויר, והדמעות ממשיכות לזלוג מעיניי.
“אני פוחדת שהוא יחזור.” אני לוחשת, קייל הביט בי, מופתע, ואז נשק לצווארי, בנשיקות עדינות, אך עדיין נותנות הרגשה שהוא רעב לדבר מה, הוא עוצר בדחף הדם.
“הוא לא יחזור, מי אמור.” הוא לוחש גם הוא, מנסה להרגיע אותי, ידיו נוגעות בלחיי והוא מרים את ראשו, מבטינו צולבים, והוא מחייך חיוך עדין.
“אני לא רוצה לאבד אותך, קייל אני פוחדת.” אני אומרת, חנוקה מדמעות כעת, אצבעותיו נוגעות בשיערי, מלטפות ופרפריות, עדינות ורכות, הוא מביט אל תוך עיניי, ואני מחניקה צחקוק.
“מה?” הוא שאל בדאגה, אני משפילה את מבטי מעט, מניחה את ידיי על גבו כעת.
“אני...פשוט חשבתי אם...לא משנה.” אני אומרת, לא, זה יהיה רעיון מטופש, אחרי הכול, כבר הבטחנו לעצמנו שהדבר שללא מילים יקרה, ואולי, רק אולי, יכול להיות שהצד שלי מתחיל להתערער בעניין הזה, אני סורקת את קייל, את גופו הנאה והחסון, אך לא שרירי מדי, שיערו פרוע עד לאוזניו עם בלורית קצרה בהירה יותר, פניו חלקות ועיניו שחורות כפחם, פיו דק ועדין, אף סולד וחמוד, זה מוזר שאני עד כדי כך רוצה בזה? אני מרגישה באדימות המטפסת בגרוני, והוא מחייך.
“תחזרי לישון אהובה.” הוא מבקש, ואני מהנהנת, אבל לא לפני שהוא מדביק בי נשיקה אחת, רעבה, על שפתיי, ועוזב אותי במנוחה.
אני נוגעת בכפתורי חולצתי, ומביטה אל קייל, הוא שוכב על הצד, לעבר הקיר, ואני שומעת את אנחותיו הכבדות והעמוקות, הוא נרדם. אני מלטפת מעט את שיערו, והציפורן עוברת ברכות עד לעורפו, אני מחייכת, לראות אותו רגוע מחמם את ליבי, מרגיע אותי לדעת שהוא בסדר, אני דואגת לו, אני יודעת שקשה לו, הוא עוצר את עצמו מלקחת לי דם אבל בכל זאת מתחרט כשהוא עושה זאת, אני מפחדת להרגיש כאילו הוא כנוע לי, כי אני מרגישה שאם אבקש ממנו לקפוץ מהר בשביל נשיקה הוא יעשה זאת, ואני לא יכולה להרשות לזה לקרות בשום מחיר, אני צריכה לתת גם לו להיות דעתני, למרות שהוא מאוד דעתני.
אני נזכרת בכל נשיקה, כל מגע, אני לא סוטה, אני פשוט...מאוהבת. אני מאוהבת בקייל דמון עד מעל הראש, ואם כבר אז אני הכנועה, אני אעשה כל מה שיבקש ממני, ויש לו לב טוב, הוא בחור נהדר, מדהים, מצחיק, הוא פשוט...קייל דמון.
עצמתי את עיניי ונשקתי למצחו, מניחה את ראשי על הכרית ומחייכת, אוי קייל דמון היקר, מתי תפסיק לשגע אותי כל כך?