אהבת האויבים -2-

פרק 11- אהבת אמת

“רגע רגע!” אני צוחקת בקול, הוא מתעלם ממני וממשיך לדגדג אותי.
“נו?” הוא שואל.
“בסדר בסדר!” אני נכנעת, והוא עוזב אותי לנפשי.
“אני לא מאמינה שאני באמת מסכימה לזה! אני לא רוצה לעוף!” אני קוראת בקול ומניחה את ראשי על מעקה המרפסת.

“אבל את מחויבת, את הסכמת.” הוא אומר ומגחך, אני נאנחת ומהנהנת, רק מלראות את הגובה של הקומה הראשונה אני מרגישה שרגליי רועדות, ועכשיו הוא רוצה שאני אעוף איתו.
“איך עפים?”
“אני לא אמרתי שאנחנו עפים, אמרתי שאני אעוף, את מחזיקה בי.” הוא מסביר, ואני פוערת את עיניי, אני בולעת את רוקי ומסתכלת אל הרצפה, מרגישה ברעד החולף בגופי.

“איך היה היום עם מדלן?” הוא שואל, אני מסיטה אליו את מבטי ורואה שהוא מסתכל על ידיי החבושות, ועל הסימנים הכחולים שעל פניי.
“לא מרחמת.” אני עונה בקצרות, והוא צוחק.
“אבל היא ממש טובה בזה, אם את רק תשתדלי יותר את תצליחי לפחות לבלום אותה.” הוא טוען, ואני מרימה את גבותיי בפליאה.

“תנסי אותי.” הוא מוסיף, ואני מהנהנת, ידיו מרפות מהמעקה והוא מסתובב אליי, מוכן עם ידיו ורגליו.
“את תתחילי לתקוף.” הוא מסביר ואני מהנהנת שוב, אני בועטת לבטנו אך הוא תופס ברגלי במהירות.

“תנסי קודם כל לחשוב, את תוקפת בלי לחשוב וזה יכול להפריע, קודם כל את צריכה להצליח לגעת בי בלי שהידיים או הרגליים שלי יפריעו.” אני עוצמת את עיניי למשמע דבריו, ונושמת עמוק.
אני פותחת את עיניי ומכוונת בידי לראשו, הוא תופס בי ואני מחייכת, בועטת בבטנו והוא נאנק ונופל אחורנית, יושב על הרצפה.

“ממתי בנות מרביצות ככה?!” הוא שואל, ואני מגחכת, יושבת ישיבת צפרדע אל מולו והוא מחייך.
“מה כל כך מצחיק?” אני שואלת כשהחיוך נהפך לצחקוק.
“את מתקדמת טוב מאוד, ואני לא יכול לתהות...” הוא התחיל לדבר, והחיוך ירד בשנייה.

“חשבתי ששמעתי צרחות כשחזרתי...” הוא המשיך, וקם, מתקרב אליי כמה צעדים ומתיישב שוב, רק שהפעם אפינו נפגשים.
“מ-מה?!” אני שואלת בדאגה, והוא מכווץ את עיניו לעברי.
“קטינר הוא עשה לך משהו?” הוא שאל, ותפס בידיי, בלעתי את רוקי, ופניו הזכירו לי את ג'ונתן, אך דואגות.

“א-אני...” התחלתי לגמגם, והוא התרחק ממני, נשען על המעקה וישבנו על הרצפה, מניח את ידיו על הרצפה ליד גופו ונאנח.
“את יכולה לספר?” הוא שואל ומכווץ את גבותיו, אני בולעת את רוקי שוב, ומהנהנת כעבור כמה היסוסים.
“הוא פשוט...” התחלתי לדבר, אצבעותיי לפתו את השטיח.

“הוא פשוט...נ-נכנס ל-לחדר...” המשכתי לדבר, והרגשתי בדמעה אחת גולשת על פניי, הוא התקרב אליי והניח את ידו על לחיי, מוחה את הדמעה שירדה מעיניי הנוצצות ממים.
“הוא מה?” הוא שואל בדאגה, ומקרב את פניו אל שלי, נוגע במצחי עם מצחו שלו.
“הוא נכנס...ואז הוא שאל אותי בפעם האחרונה אם אני זוכרת...שיקרתי לו, כי ידעתי שהוא מתכנן לקחת לי את הזכרונות שוב, אז אמרתי שלא...” המשכתי לדבר.