אהבת האויבים -2-

24-כאב הקרב

כאב הקרב, הוא כאב רע. אני זוכרת את אותו יום במדויק.
"כריס, אני..." כיצד מסבירים לילדה בת שנתיים שיש סיכוי שלא אחזור? קייל חיבק אותי מאחור, ושמתי לב לסכין שהוא החביא בקרסולו, כדי שכריס לא תבחין בנשק החד.
"לאן אתם הולכים?" היא שאלה בקולה הקטן, עיניה החתוליות הביטו בי בהפתעה, וגופה התרפה אל מולי, הוצאתי מכיסי סביבון קטן, שאימי נתנה לי כשחגננו חנוכה בפעם הראשונה בחיי. שיערה האדמוני נפל על פניה בחינניות, ולחייה השמנמנות ברקו באור השמש של הגינה.
"אני אחזור עוד מעט, בסדר?" שיקרתי לה, היא הנהנה נמרצות, ועל פניה נפרש חיוך זוהר ונוצץ, אמה חיבקה את כריס הקטנה.
"אנחנו נשחק בינתיים, טוב אחיינית?"
"בסדר דודה אמה!" אמה בת השש-עשרה הרימה את הילדה הקטנה מהדשא הרך ולקחה אותה אחריה, עד שנעלמו להן.
"כל כך הרבה זמן עבר...והיום זה יקרה, אני...פוחדת." אמרתי לקייל, הוא הנהן נמרצות ונשק לראשי, נאנחתי, מביטה לעבר החבורה שהתאספה, מדלן וליז, נאלה, פרגסון וניקי, וקייל כמובן.
כנפיי לא היו נעימות במהלך הטיסה, רק לפרוש אותן גרם לי לכאב, אבל הן היו נפלאות, וההרגשה הייתה כה משחררת.
אפילו קייל נעץ בי מבטים מהופנטים, ואז על פניו עלה החיוך הממזרי שאהבתי בו, כי זה היה החיוך של קייל דמון, הבחור שאין שום סיכוי שבעולם שאאבד, אני מכירה אותו, ואאיים עליו אם יעז לנסות משהו טיפשי.

"תשמרי על כריס." אמרתי לקלריס, היא הנהנה נמרצות והביאה לה צעצוע קטן, היא מחאה כפיים בהתרגשות.
כנפיי, מיוחדות כל כך, אחת לבנה, אחת שחורה, מנוגדות כל כך אך גדולות כל כך ויוצרות שילוב מהפנט, שמלה שחורה עלתה על גופי, ושתי כפפות לבנות התעטרו על ידיי, נעלי ברזל התחברו לרגליים שלי, והן היו כבדות ומסורבלות, אך למדתי במהירות כיצד לעוף.
"לא להסתכל למטה, לא למות, לא להיתקע בציפורים, לא למות, לא לפגוש באנושיים, לא למות." חזרתי על ההוראות שלי, קייל הנהן והחזיק בידי, השאר החלו לעוף, ואמרו לנו להצטרף אליהם בענן האפור שנמצא מעלינו.
"קטינר," שמעתי אותו, מצחינו היו צמודים, הוא הניח את ידי בידיו, והניח אותם על חזו, הוא נשק למצחי.
"תנסה לחיות, תבטיח לי שלא תקריב את עצמך למעני, אני מכירה אותך." השבעתי אותו, הוא לא ענה, וידעתי שגם אם יענה, לא אוהב את תשובתו.
"מי אמור," הוא אמר, מקרב אותי אליו עוד יותר.
"אחי לא שפוי, אני לא יכול להבטיח לך דבר." טען, הזלתי דמעות, והוא גיחך, למרות שגם הגיחוך הזה נשבר, הוא נשק לשפתיי, והאהבה הציפה אותי באותו הרגע, אני... לא מוכנה לאבד אותו.
לא עכשיו.
ולא אף פעם.
אתה תחיה קייל דמון, את זה אני מבטיחה לך.

עפתי במעלה העננים, מביטה מטה, טוב כבר עכשיו הפרתי את החוק הראשון, אני מביטה מטה, מחפשת אחר כל סימן, ואז, שמתי לב.
הפחד הציף אותי באותו רגע טיפשי, הטירה, הטירה הזהובה שגרמה לי לצמרמורות.
מפה כריס נולדה, בזכות אביה המשוגע היא בחיים, אבל היא דבר טוב שקרה לי בחיי, אני לא צריכה להאשים אותה בגלל מי שהיו הוריה, בחיי...אין מצב שאצליח אפילו להרים את החרב כשאראה אותו.
"תזכרו," ניקי אמרה לנו כשהיינו על ענן, אל מחוץ לטירה, הנהנתי במהירות, למרות שליבי רץ כאילו היה חלק ממרתון.
"נאלה ליז ופרגסון, אתם תחפשו את קים ותנטרלו שומרים, בינתיים מדלן ואני אתם נחפש במרתף, יש לקים ריח וניל, להלגה ריח של בשמים, ולג'ונתן יש ריח שקטינר וקייל מכירים, נשתמש בריחות כדי לאתר אותם, תזכרו, יש לכם מכשיר קשר בכיסים. קטינר, אל תשכחי מי את." אמרה ברצינות, כולם הנהנו למשמע התוכנית המוכרת, ידי נגעה בקרסול, היכן שהפגיון שאלוהים נתנה לי נמצא.
הטירה הייתה מקום לא קטן, גרמי מדרגות שלא נגמרים, אינסוף חדרים, אבל את אותה תחושה של פחד ואיבה לא הצלחתי להעלים, החרב הייתה בידי, אני וקייל הלכנו אחד אחרי השני ברחבי המסדרון הראשון, אני לא מאמינה שאנחנו מסתמכים על ריחות, קייל החזיק בידי, עיניו עצומות.
"הוא...שם." לחש לי, ידו עלתה למעלה, מצביעה לעבר דלת שעמדה אל מולנו, הבעיה הייתה שני שומרים.
רצתי לעבר השומרים, מחזיקה את החרב בידי, הראשון, מבוגר להפליא ורדום, הביט בי מאוחר מדי, אבל הספיק לשלוף את חרבו.
הוא הסתער עליי בחזרה, החרבות הצטלבו, והוא דחף אותי לפינה, בעטתי בבטנו, גורמת לו ליפול אחורה אל הקיר, הוא דימם מראשו, אבל לא היססתי, לא היססתי כשתקעתי את החרב בבטנו, הוא דימם למוות, ולי זה לא הפריע, הוא בצד של האויב, וכל מי שבצד של האויב, הוא אויב בעצמו.
"קטינר?" שאל קייל, הסתובבתי אליו, הוא נשען על חרבו השחורה, גופו מתנשף ומזיע, החרב נעוצה בגופו של האויב, אבל זה לא מה שהפריע לי.
"קייל! אתה מדמם!" צרחתי, הוא הנהן וחייך, ידו מונחת על בטנו המדממת, תפסתי בו לפני שנפל, מביטה בו בהפתעה, אין מצב שזה קורה עכשיו!
"קייל, אתה יכול ללכת??" שאלתי בדאגה, הוא הנהן בשנית, לא מדבר, ואז התנשף בפעם השנייה, הוא נשען על כתפי, והמשכנו להתקדם.
ככל שיותר התקדמנו, כך היו יותר אויבים, לא יכולתי לתת לקייל להיפצע, לכן הנחתי אותו על הקיר וחיסלתי אותם, טובחת בהם, אני לא אוותר כשאני כל כך קרובה.