מחיר הבחירה

פרק 8

ליסה.
"איך אני יכול לעזור לך?" קמרון שואל בעוד מבטו החם נעוץ בפניי.
"לא כאן," אני מביטה סביבי, "בוא נשב במקום נייטרלי" הוא זוקר גבה בסקרנות אבל מוביל אותי אל המעליות.
****
"התכוונתי לזה באותו ערב, בלונדי. אני תפוס" הוא אומר לפתע בעודו נוגס בטאקו שלו.
"אל תהיה מגוחך" גיחכתי בפניו, "לא קראתי לך כדי להתחיל איתך. אתה לא עד כדי כך אטרקטיבי"
"וואו, תודה" הוא משיב בציניות.
"העונג כולו שלי" אני קורצת לעברו וצוחקת ומיד מרצינה, "תודה, הבלש ריינולדס"
"רק עשיתי את העבודה שלי" הוא מבטל את דבריי בהינף יד, "למרות ההערכה שלי לנושא, אני מניח שלא ביקשת שניפגש פה רק כדי להודות לי. תקני אותי אם אני טועה"
"אתה לא טועה" אני משיבה, "קראתי לך כי אני רוצה להציע לך הצעה" אני מרגישה שהסקרנות שלו מתעוררת כשמבטו החודר ננעץ בי.
"משהו אומר לי שהעניין שלך עם קסארי התחיל הרבה לפניי"
"את לא טועה" הוא משיב, "ואם ההצעה שלך קשורה כהוא זה לחלאה הזה, התשובה היא לא מוחלט."
"על מה אתה מדבר??" אני מזדעקת, "לא שמעת את הרעיון שלי!"
"אין לי מה לשמוע"
"אל תהיה כזה יהיר, אתה יודע שאני יכולה לעזור. בבקשה," אני אוחזת בזרועו ומפצירה בו בעיניים מתחננות, "אני חייבת לעשות משהו! אסור לו לצאת מזה בלי עונש"
"הוא יקבל את העונש שלו," הוא אומר, "מהכלא הזה הוא לא ייצא בתקופה הקרובה"
"על מה אתה מדבר?!" אני מתעצבנת, "שנינו יודעים שהוא מכסה על מישהו ומוכן לשבת בכלא בשבילו, נראה לך שלא ידאגו לו?!"
"אני מעריך את הדאגה שלך והרצון להרחיק את החלאה הזה מהרחובות אבל אני עובד על התיק הזה כבר שנים, ומעולם לא הצלחתי לראות את הסוף שלו במשקפיים וורודים כמו היום. את סומכת עלי?" הוא מרכין את מבטו אל עיניי, אני מהנהנת, "אז תאמיני לי כשאני אומר לך שהוא ישלם על זה" הוא מסיים את הטאקו שלו בביס גדול ולוגם מהפחית הקרה, "אני חייב לזוז. את צריכה טרמפ?"
"אני אשאר פה עוד קצת" אני לוגמת מהמשקה שלי. הוא מושך בכתפיו.
"איך שאת רוצה" הוא יוצא מהמזנון הקטן ורק משפט אחד מהדהד במוחי.
אני סומכת עליך, ריינולדס. אבל על עצמי אני סומכת יותר.
****
שנתיים מאוחר יותר.
אני פוקחת את עיניי כשקרני שמש חמימות מלטפות אותי באורן הקלוש. אני מתמתחת מעט ומרשה לעצמי עוד כמה דקות של פינוק לפני הטירוף שעומד להתחיל היום כשאפתיע את רפאל בבית הסוהר מול ועדת השחרורים. מאז אותו ערב עם הבלש ריינולדס אני עוקבת באובססיביות אחר התיק של קסארי וצופה בו מפריך את העובדות אחת אחת ומותיר את המשטרה מובכת וחסרת אונים. השיא היה שהגעתי אליו לפני חודש והצעתי לקחת את התיק שלו בהתנדבות שידעתי שתפגע קשות באגו הענק שלו. בן זונה חמקמק! תהנה מהאושר הזה, כי הוא רגעי ואחריו אני באופן אישי אדאג שתחווה רק סבל וכאב.
אני נכנסת למקלחת ארוכה וחוזרת לחדר כשמגבת אחת עוטפת את גופי והשנייה כרוכה על שיערי. אני מורחת על עורי קרם גוף בניחוח וניל ופירות יער ולובשת חצאית עיפרון שחורה שלתוכה אני תוחבת חולצת כפתורים חצופה תכולה ומקנחת את הופעתי בעקבי סטילטו שחורים בגוון מט. אני מחליטה להתאפר בטבעיות עם מסקרה, מעט סומק ואודם אדום לוהט. את שיערי אני מייבשת והוא נופל על גבי בקרשים חלקים, בדיוק כמו שאני אוהבת. רטט קל עובר בגבי כשאני מביטה בעצמי במראה ומבינה שזה עומד לקרות. אני מדחיקה את המחשבות על השיחה עם הבלש ומתעלמת מהאזהרה המוחלטת שלו. אני רציתי לספר לו, זה הוא שלא רצה לשמוע. כך לפחות אני משכנעת את עצמי ומקווה שזה יעבוד.
****
רפאל.
"שמך המלא הוא רפאל קסארי?"
"כן, אדוני" הטעם של המילה חמוץ בפי אבל אני עושה כמיטב יכולתי שלא להראות זאת. זה יהיה השיא אם אשאר פה כי התחצפתי בוועדה. איפה עורך הדין המזוין כשצריכים אותו?!
"... אתה הורשעת בעבירות של הריגה. חטיפה, מספר רציחות בסגנון הוצאה להורג. הזרקת סמים" הוא מקריא את עבירותיי ואני כמעט מגחך לו בפנים. זה ברור לשנינו שאין לי סיכוי לצאת מפה עם כאלה ההאשמות, לא בלי סדין, ואם הבדיחה לא הייתה על חשבוני, גם אני הייתי צוחק על הניסיון הפאתטי שלי לצאת מכאן. אלמלא הייתי יודע שדי בי דואג לי, לא הייתי מבקש מעורך הדין חסר התועלת שלי לדאוג לי לפגישה עם וועדת השחרורים, אך כעת כשהם מקריאים לי את עבירותיי והחמור לא פה כדי לנווט את השיחה לכיוון שלנו, אני מתחיל לפקפק ביעילותה. שנתיים זה די והותר עבורי להיות סגור, זין אם אשאר פה דקה אחת נוספת.
".... אילו עבירות חמורות מאוד"
אני נושם עמוקות, "אני יודע שהתנהגתי בחוסר אחריות. אפשרתי לעבר שלי להגדיר אותי ולהרוס אותי לגמרי, אבל לא עוד. אני זקוק לאמון שלכם בי. אם תתנו לי את ההזדמנות לשקם את חיי, אני מבטיח שאקדש את כל זמני ומרצי לקיים את ההבטחה הזאת."
"אנחנו ניקח את זה בחשבון, חרטה זה דבר חשוב אבל אני חושב שגם אתה מבין שהאשמות כאלה לא יימחקו במחי יד."
אני פותח את פי כדי למחות, כשעיניהם של אנשי הועדה מופנות לנקודה מאחוריי, הו יופי, אולי המזדיין הגיע סוף סוף. אני מזדקף במושבי, ונדהם לשמוע את הקול העדין והקסום שרודף את חלומותיי המזויינים כבר שנתיים. וואט.דה.פאק?!? אני מטה את מבטי הצידה ומחניק אנקה. זין אם היא לא נהייתה יפייפיה יותר בכל הזמן הזה שחלף. וזין אם אני מבין מה לעזאזל היא עושה פה?!
אני נזכר בפגישה שלנו לפני חודש שהעפתי אותה מחדר המפגשים של הכלא כשהציגה את עצמה כעורכת הדין מטעם המדינה כאילו שאני איזה פרו בונו מזוין שלא יכול לממן לעצמו עורך דין תותח, הם שלחו לי עורכת דין בשנת ההתמחות השנייה שלה. טירונית מוחלטת.
"אני עורכת הדין של אדון קסארי, ליסה מרטינז. מתנצלת על האיחור, הפקקים בבוקר יום ראשון הם זוועה..." אני מאגרף את כפות ידיי בזעם כבוש ומתאפק לא לשלוח אותה לכל הרוחות המזדיינות.
היושב ראש חוזר על הטענות בפניה והיא ממהרת להגיב כשהוא מצהיר שוב עד כמה העבירות הנ"ל חמורות.
"את כמעט כולן הפרכנו," היא אומרת בקול בטוח, "אשמתו מעולם לא הוכחה, ראיות נסיבתיות וקשירת שמו בזירה לא ייחשבו אצל אף שופט שמכבד את עצמו ואתם יודעים זאת בדיוק כמוני. אתם יכולים לבחור לחסוך לעצמכם את הקרקס הזה או לגרור את כולנו למשפט שייסגר מחוסר ראיות, השופט קלא'הן יחשוב שאתם מבזבזים את זמנו וכולנו יודעים מה קורה במצב כזה." אני מביט בה המום ולא יודע איך לעכל את הלהט שלה. היא נלחמת כמו פאקינג לביאה שמצאה את הטרף שלה, "אדון קסארי עשה טעויות בתום לב. הוא גדל בשכונת מצוקה, ועשה ככל יכולתו לצאת משם מחוזק, הוא יוצא מפה אדם שונה משהיה כשנכנס, אני מאמינה בו ואני מבקשת שגם אתם תאמינו בו" המילים שלה נוחתות לי ישר בבטן הרכה ואני מתחיל להתעצבן. האישה הזאת גורמת לי להיות מבולבל, ואם יש דבר שאני שונא יותר מלהיות פה זה להרגיש.

אהובות,
ממש אשמח לדעות כנות.. מנסה להבין מה לא בסדר בסיפור שכמעט ואין בו צפיות/דירוגים/תגובות