מחיר הבחירה

פרק 4 - מתוקן עם שינויים קלים

ליסה.
אני שומעת קרקוש מפתחות ואת הצליל המבשר על פתיחת הדלת. אני נהדפת פנימה ומושבת על כיסא, ידיי נקשרות במה שאני חושדת אזיקוני פלסטיק.
"איפה אנחנו?" אני שואלת בהיסטריה, "מי זה היה בטלפון?"
"לא עניינך" הרוצח המסתורי משיב באדישות בעודו נכנס פנימה.
ריח של טחב חונק את האוויר ואני מנסה להשתלט על התקף החרדה שבדרך. מכריחה את עצמי לשאוף ואז לנשוף. לנשוף ואז לשאוף. באיטיות. ככה. זהו. אני מזדקפת במקומי, מנסה לקלוט קולות, כל דבר שיעזור לי לשמור על שפיותי. אומרים שכאשר חוש אחד נעלם, שאר החושים מתחדדים. המשפט הזה מעולם לא היה נכון יותר עבורי. אומרים גם שלפחד יש ריח, ושאפשר להרגיש אותו בחדר ובכל הגוף מרוב שהוא סמיך. גם זה היה נכון. ואני לא התכוונתי לתת לרוצח המסתורי את העונג שבלהריח את הפחד שלי גם אם זה יעלה לי בשפיות.
****
קמרון.
"העדים כל כך נבהלו מהירי שלא שמו לב בכלל מי היורה"
"יש רק תיאורים בנאליים. צבע עור. מבנה גוף. שיער."
"שום דבר שיכול לעזור"
"העדויות עקביות. ברגע שפרץ הירי כולם נשכבו על הרצפה. רב המלצרים אומר ששני זוגות רגליים עזבו את המקום. אחד של גבר ואחד של אישה."
"המלצר שדיברתי איתו זוכר אישה בבר. היורה כיוון אליה אקדח, אז ייתכן שהיא קרבן נוסף."
"אם כך אין לנו הרבה זמן. צריך למצוא אותם ולהשבית את המזדיין החמקמק.
אתה עדיין חושב שזה קסארי?"
"תראה לי עוד בן זונה שחצן שהיה עושה עבודה כזאת לעיני קהל, ועוד בלי משתיק."
"יש בזה משהו. בקשר לקרבנות, אדי מייקלס הוא הקרבן הראשון. השתחרר בחודש שעבר מלואיסברג לאחר שישב על תקיפה. הקרבן השני הוא ג'ורג' פרקר, וג'וליאן קנט, הקרבן השלישי, שניהם ללא עבר פלילי. הברמן הוא קן מריון, סטודנט שעבד כאן כדי לממן את לימודי התואר שלו."
"זה נשמע כמו משפט מחץ לבדיחה גרועה... רוצח מקצועי ואסיר משוחרר נכנסים לבר..." ג'ול אומרת במבט רציני, "נחשו מי יוצא?" אני מנחש והיא מטה את ראשה בהסכמה, "אספתי 2 כוסות מהבר. כוסית מרטיני וכוס ויסקי. אולי אמצא טביעות או זיהוי דנ"א.
בואו תראו מה עוד מצאתי," היא מובילה את הדרך אל החלק האחורי, "כשהגענו תנור הפיצה היה מכוון ל370 מעלות. אבל לא יצא ממנו ריח של פפרוני..." היא פותחת את התנור ובפנים מתגלה אקדח שרוף.
"עוד לא שמעתי על מישהו שהזמין פיצה עם אקדח...." דרק אומר בטון שלא משתמע לשני פנים.
"האיש נכנס, ניהל שיחה בת עשר דקות בבר ואז ירה לכל עבר והשליך את האקדח לתנור. נשמע שהייתה לו תכנית." אני אומר בטון רציני.
"המלצר אמר ששני הקרבנות שישבו ליד השולחן חיכו למישהו שלא בא. אולי הרוצח טמן להם פח."
"הקרבן הרביעי, הברמן, נורה אחרון. אולי הוא עמד קרוב וראה את פני הרוצח ובגלל זה נרצח... "
"מקרה קלאסי של המקום הלא נכון, הזמן העוד יותר לא נכון..."
****
שעתיים מאוחר יותר אני נכנס למעבדה של אמילי שלפעמים משמשת גם את ג'ול למציאת דנ"א, "היי בייב, הצלחת להוציא משהו מהכוסות?"
"עם מי אתה חושב שאתה מדבר, בייבי? לאישה קוראים ליסה מרטינז, מקומית. בת 27 . בערבים מברמנת ב'גולד'."
"ברמנית ב'גולד' אמרת?" נדרכתי במקומי.
"כן, למה, יש מצב אתה מכיר אותה?"
"בשם לא, אבל אם יש תמונה אני בטוח שאצליח לזהות אותה" בעודי מדבר היא לוחצת על כמה מקשים בו זמנית והתמונה עולה. "תגיד, זאת לא הבלונדית שהייתה פה ונעלמה?" אני בוחן אותה כמה שניות על אף שכבר בהתחלה זיהיתי אותה. אלה לא פנים שאפשר לשכוח לא משנה באיזה מצב אתה רואה אותן.
"כן, זאת היא. ליסה מרטינז..."
"יש לנו זיהוי, אפשר להתחיל לפעול." ג'ול מודיעה לדרק.
"אוקי, קמרון, ג'ול, אתם תלכו לדירה שלה בצ'יינהטאון, קומה 3 דירה 5. תראו מה אתם מוצאים לי"
****
"בבקשה... אתה לא חייב לעשות את זה" אני שונאת את עצמי על שאני מתחננת לחלאה הזה ועוד יותר שונאת את מייק שהכניס אותי למצב הזה בין במודע ובין שלא.
"בואי נתחיל בזה שתספרי לי איפה הכדורים" הוא אומר בטון חד וחסר פשרות בעודו מוריד לי את כיסוי העיניים ומתיישב מולי. אני ממצמצת מספר פעמים, מסונוורת מהאור שחדר לפתע לעיניי, "איזה כדורים?" אני מתפלאת איך הקול שלי לא רועד כמוני עכשיו.
"אל תשחקי איתי, ליסה. אני נראה לך אידיוט?!"
"אתה לא רוצה לדעת איך אתה נראה לי כרגע" הפחד שלי מוחלף בזעם טהור.
"איפה. הכדורים. המזוינים?" הוא שואל באיטיות.
"התשובה שלי לא השתנתה. אין. לי. שמץ. של. מושג."
קולות של סירנות נשמעים מחוץ לבניין, "לעזאזל. השוטרים בטח עלו על זה שישבנו בבר"
"תשחרר אותי. אני לא אגיד כלום, אני נשבעת. אני לא יודעת כלום, לא מבינה על איזה כדורים אתה מדבר. בבקשה.." דמעות נקוות בעיניי.
"תפסיקי לבכות" פקד, "הכל יהיה בסדר."

רפאל.
"תשחרר אותי. אני לא אגיד כלום, אני נשבעת. אני לא יודעת כלום, לא מבינה על איזה כדורים אתה מדבר. בבקשה.." עיניה הוצפו דמעות ומסיבה כלשהי שלא הייתה ברורה לי, הצורך להרגיע אותה ולסלק מהעיניים היפות האלה את הפחד הציף אותי. היה משהו בפני הבובה המלאכיות האלה שבעט לי בכל הכוח בחזה ולפת אותו כשעצב ניבט מעיניה. רציתי לסלק משם כל כאב מבלי שהבנתי אפילו למה לעזאזל. רציתי- צלצול הפעמון שבדלת קטע את מחשבותיי. ניגשתי אליה באיטיות, פותח את האזיקונים.
"את תלכי עכשיו לדלת ותדפקי את החיוך הכי רחב שלך כשתשלחי את זה שמפריע לנו באמצע לכל הרוחות"
"אני מרגישה שעלינו מדרגה" היא משנה מזג מפחד וחרדה לחצופה ומאתגרת בקצב שאני כמעט ולא מצליח לעמוד בו, "פתאום אתה סומך עלי. מאיפה אתה כל כך בטוח שאני לא אסגיר אותך?"
"אני מאמין שאת בחורה חכמה שמבינה שבחיים יש לנו השלכות לכל בחירה שאנחנו עושים."
"ומה ההשלכות במקרה הזה?"
"הפעם הרצח של האדם הזה יהיה עלייך" אני אומר מבלי להסיר ממנה את עיניי, מאתגר אותה להתווכח איתי.
היא פותחת את הדלת באיטיות, "היי מותק, את יכולה לקרוא לרפאל?" אני מזהה את קולו של קן, השכן מהדירה למעלה. המזדיין! עכשיו אהיה חייב לוודא שהיא לא תדבר.
"רפאל עסוק עכשיו" היא אומרת בטון פלרטטני.
"תוכלי להגיד לו שיותר מאוחר-"
"הוא יהיה עסוק איתי לאורך כל היום" היא קוטעת אותו בחדות וחיוך עולה על שפתיו.
"הבחור המזוין תמיד ידע להשיג את ההכי שוות." אני סוגר לו את הדלת בפנים בתגובה.
"היית מעולה, מותק" אני אומר בטון מרגיע, "עכשיו תחזרי לכיסא. אני צריך לצאת לכמה שעות" היא מתקדמת באיטיות לכיסא ומתיישבת בתבוסה, מביטה בי בעודי אוזק את ידיה לכיסא בחזרה. הנייד שלי מצלצל.
"ההזמנה בוצעה." אני מדלג על שיחות החולין המיותרות, "אבל בסיטואציה שנוצרה, נאלצתי לקחת בת ערובה. זה לא היה כלול בתשלום, נאלץ לחשוב על פיצוי בנפרד. נדבר על זה כשאגיע." ברגע האחרון אני מחליט להעביר את ליסה למרתף רק כדי למנוע מצב שבו ימצאו אותה לפני שאני חוזר.
****
קמרון. 
"משטרת ניו יורק" אני דופק פעמיים על הדלת לפני שאני פורץ אותה בכוח. הדירה ריקה, אין זכר לשותפה שלה או לנוכחות של אדם אחר. ג'ול מובילה את הדרך, ונעצרת מול כוננית הספרים בסלון.
"אני בחדר השינה" אני מודיע בעודי מתקדם. אם יש פה משהו, אני אמצא אותו רק בחדר הזה. אני מביט סביבי. החדר סטנדרטי. קירות צבועים בשמנת, מיטה נסיכותית גדולה, שידה וארון לבנים.
דלת נוספת מובילה למקלחון ושירותים. אני מרים את המזרן אך לא מוצא דבר מתחתיו. מזיז את השידה, התמונה על הקיר. אין כלום. כשאני כמעט מתייאש אני רואה ידית קטנה על תקרת מדף הבגדים העליון שלה. לא הייתי מגלה את זה בחיים אם לא היה לי ניסיון בתחום. אני מושך את הידית ומגלה גומחה קטנה המובילה לעליית הגג. אני דוחף פנימה את ידי בחיפוש אחר דבר מה להיאחז בו כשאני נתקל בקופסא. אני מושך אותה אליי ומניח אותה על המיטה.
"ג'ול" אני קורא בקול.
"ג'ולס, את חייבת לראות מה מצאתי."
"אני באה" קולות צעדיה נשמעים עד שדמותה נעמדת בפתח.
"הולי שיט" היא פולטת ומניחה יד על פיה, "נו, מסתבר שהברמנית הלוהטת שלך היא בסך הכל נוכלת עלובה"
"אני לא חושב," אני אומר ביובש, עדיין חסר הבנה לגבי מה שקורה פה, "אם יש דבר שאני טוב בו זה לקרוא אנשים, לא מאמין שהיא הצליחה להטעות אותי כך. ההבעה על פניה כשהגיעה לחפש אותי הייתה... אי אפשר לזייף תגובה כזאת."
"או שהיא שחקנית ממש ממש טובה"
"אני לא חושב שהיא תמימה" אני מבהיר, "אין לי ספק שהיא הכירה את קסארי, השאלה באיזה מובן."