מחיר הבחירה

פרק 11

רפאל.
"כן?" אני עונה לנייד בטון קשוח. זה היה יום שבת בבוקר לא הרבה אחרי שהתעוררתי. עישנתי את הסיגריה הראשונה של הבוקר יחד עם הקפה והמתנתי בעצלות שג'ייקוב יופיע פה סוף סוף כשהנייד שלי צלצל. לא היה לי ספק שזה יקרה. הוא עדיין היה צריך להעביר לי את הסכום שנותר עבור השנתיים בהם ישבתי בשבילו בכלא.
"אני מדבר עם הנץ?" קול גברי עמוק החזיר אותי להווה.
"תלוי מי שואל"
"ג'ואל מייקלס. יש לי עבודה בשבילך"
"אתה טועה באדם, מייקלס"
"בחייך, קסארי. אל תעליב אותי. עשיתי את שיעורי הבית שלי היטב. אני משלם טוב"
"חסר לך שלא. חצי שעה במזח" אני מנתק את השיחה וניגש לכספת שבמשרד, שולף מתוכה 2 נשקים ו2 מחסניות.
****
אני עוצר את האופנוע בטיילת, שם זין על האיסור ועל ההפרעה, אף אחד לא יעז להעיר לי או לגנוב. אני לא מכיר מזדיין אחד בעיר הזאת עם ביצים לגנוב לי את האופנוע. אני מתהלך ביהירות, בוחן את האנשים המועטים שנמצאו על הטיילת בשעה הזאת של היום ומתקדם ישר אל הגבר עם החולצה השחורה שעמד בגבו אליי, שעון על המזח ומביט מעבר לאופק.
"ג'ואל מייקלס?" הוא מאשר, מתיישר ומושיט את ידו ללחיצה. פניו מביעות לחץ ומתח.
אני שולף את האקדח ודוחק אותו אל צלעותיו, "כלל ראשון, לעולם אל תפנה לזרים את גבך. כלל שני, אל תעמיד פנים שאנחנו חברים. זה מעליב אותי. ובינינו, פחדנים הם לא הסטייל שלי. גם לי יש גבולות." הוא נרעד בתגובה. פחדן מזוין. אנשים כאלה יכלו להרוג אותי. שנאתי לקבל מהם עבודות מפני שידעתי שבסופו של דבר המחיר יהיה 1+1. ארצח את האדם שעבורו שילמו לי ואחר כך ארצח את המזמין על היותו פחדן מחורבן שאי אפשר לסמוך עליו שיסתום את הפה ולא יתחיל לזמר מה שלא צריך ברגע שילחצו עליו דקה אחת יותר מדי.
"ס..סליחה, אדוני. אנ.. אני מצטער" הוא כמעט נחנק מרוב פחד ולחץ שהתערבבו לתערובת ארורה אחת.
"אתה מבין," אני מביט סביב בשעמום, בוחן את האנשים ולא מסיר את האקדח שלי מבטנו, "אתה מבזבז את הזמן שלי"
"אני לא... אני לא, אדון קסארי.. בבקשה, רק.. רוקט הזקן נתן לי את המספר שלך. הוא אמר שתמורת הסכום הנכון תהרוג גם את המלכה" הזקן והפה הגדול שלו.
"רוקט הזקן הוא רכלן חסר תקנה" אני אומר בשעמום, "וכדאי שתזהר במילים שלך, שלא ישמעו אותך בטעות"
"סל..סליחה"
"את מי צריך להרוג?"
"אשתי. אווה מייקלס המזוינת. הייתי צריך לדעת שהיא תחליף אותי ברגע הראשון שיתאפשר לה. זונה בוגדנית, והוא יותר קטן ממנה בכמעט עשור!"
"אני הייתי מחליף אותך כבר בדייט הראשון אבל אני לא בעמדת שפיטה, כן?
אגב, שאלתי מי העבודה, לא מה היא עשתה. זה לא מעניין אותי"
"סליחה... איזה עוד פרטים צריך?"
"איפה היא אמורה להיות. מתי אתה רוצה שזה יקרה. כמה אתה רוצה שתסבול והחשוב ביותר; כמה אתה מוכן לשלם כדי שזה יקרה?"
"היא מתגוררת במחוז ליווינגסטון, רוצ'סטר. בוילה מפוארת במיקום מרכזי, הנה" הוא שולף תמונה מכיס מכנסיו, "זאת הכלבה. היא בדרך כלל בעבודה בשעות הבוקר אבל אחר הצהריים היא חוזרת לדירה, המקלחת היא התחנה הראשונה שלה. סדר היום שלה קבוע ומשעמם. אני רוצה שתסבול כל שניה ושניה עד שתמות בייסורים פאקינג קשים, שתתחנן, שתצטער על מה שעשתה, שלא יישאר דבר מהגאווה הארורה שלה כשתהרוג אותה לבסוף. אני רוצה שתאבד כל טיפת כבוד שעוד נותרה בה, אני רוצה ש...." הוא נושם עמוק, "תעשה את זה פאקינג הערב מצידי. אני מוכן לשלם. אני מוכן לתת את כל מה שיש לי כדי לחיות בעולם נקי מהנוכחות שלה."
****
את שאר היום אני מעביר בעצלתיים, שותה בירה על הספה בסלון מול משחק הוקי שכבר שודר.
ב3 בצהריים אני כבר מעמיס את הציוד על הרכב ומתכונן לנסיעה.
אם אני רוצה לקבל את אפקט ההפתעה במלואו עליי להפתיע אותה ברגע שאינה מצפה לו, במקלחת.
****
אני מחנה את הרכב מחוץ לכתובת הרשומה על פיסת הנייר שבידי. משקפי השמש שעל עיניי משמשות למסווה יותר מאשר עוזרות מפני השמש. הרחוב שוקק, בדיוק כמו שג'ואל הבטיח שיהיה, ולא הרבה אחרי האישה מהתמונה התהלכה בגב זקוף, בגדים מוקפדים, שיער אסוף ועקבים גבוהים מאוד כאילו העולם כולו מונח בכף ידה. היא לא נראתה מבוגרת מאוד, אולי 50 להערכתי על אף שעם שכבות האיפור הרבות וטונות המבטים המתנשאים והיוהרה שקרנו ממנה בגלים ידעתי שהייתי נדיב, ולא היה דבר שאהבתי יותר מלהוריד על הברכיים אנשים שחשבו שהם יותר טובים מכולם.
היא נכנסת לוילה ענקית מוקפת שומרים ושני כלבי שמירה אחוזים בידיהם חורקים שיניים ובוהים באנשים בחזות מבהילה, אם כי דומה היה שהאנשים הורגלו לכך והיו אדישים לניסיונות ההפחדה הפאתטיים של החיות.
ברגע שכף רגלי דרכה על האספלט, ידעתי שאני לא לבד. על פניו, הכל נותר רגיל, אנשים באו והלכו, השומרים בהו סביבם בשעמום, הכלבים המשיכו בניסיונות ההפחדה הפאתטיים שלהם ובכל זאת היה משהו שלא נראה לי. כבר כשאמר שרוקט הזקן טען שאהרוג את המלכה תמורת הסכום הנכון ידעתי שלא הייתי צריך לקחת את העבודה הזאת, מפני שהוא בחיים לא היה מציג זאת בכזאת בוטות. אבל הכסף שהוצע לי והידיעה שעד סוף היום גם החלאה הזה יילך לישון עם המתים עודדה אותי לקחת את העבודה מבלי לנקוט במשנה זהירות כמו תמיד, לא הערכתי את החלאה מספיק והייתה לי הרגשה שאם לא אעיף מפה את התחת שלי, אתחרט על זה כל חיי העלובים. אבל אני לא בנאדם שעוצר עבודה באמצע, אני אכנס, אעשה את הדבר שלשמו הגעתי, אצא, אקבל מהנבלה את שאר הכסף ואהרוג גם אותו. סוף הסיפור. אני מכתיף את תיק הגב על כתפי ומתחיל לצעוד בחן ונונשלנטיות אל עבר הוילה. "אני לאווה" אני אומר לשומרים, והם מאפשרים לי להיכנס מבלי לבדוק אותי כשהם מבחינים בשמי הבדוי ברשימת המוזמנים. טוב, זאת הייתה התחלה מוצלחת.
אני פורץ את דלת הכניסה במיומנות מדהימה. פחות מדקה ואני כבר בפנים. מניח את התיק על הרצפה בצד, ומתקדם במעלה המדרגות. מצעד לצעד קולות שירה עמומים וזרימת המים מתחזקים והופכים ברורים יותר. אני מעווה את פניי, עוד פסיכית שחושבת שהיא זמרת. 
הנייד שלי מצלצל, מייקלס על הקו.
"זה לא זמן טוב" אני חושק שיניים.
"תעצור הכל, קסארי. אני מצטער. זה היה טיפשי מצידי, תצא משם מיד"
"מאוחר מדי. אני כבר בפנים"
"היא בחיים?" הוא שואל בלחץ.
"כן"
"אז עוד לא מאוחר. צא משם. צא לפני שיהיה מאוחר מדי. אני אשלם לך, אתן לך הכל"
"זה יעלה לך הרבה יותר מכמה אלפי דולרים" אני משיב בזעם כבוש ועושה את דרכי מחוץ לוילה בעודי מנתק את השיחה ודוחף את הנייד לכיס האחורי.
****
"רוקט סיפר לך כל כך הרבה עליי, ובכל זאת החלטת לעשות ממני צחוק?" אני שואל בשקט. הטון השקט הזה היה הגרוע ביותר שלי ולכן אהבתי כל כך להשתמש בו. אהבתי לחוש את הבעתה שאחזה בקרבנות שלי בעקבות הפחד מהלא נודע.
"אני מצטער, אדון קסארי. אני מצ-" הוא התחנן כל הדרך אל הרכב כשאקדחי צמוד לגבו.
"היי רפאל" הרמתי את ראשי למשמע שמי כשמישהו צעק לעברי מבעד להמון. וכמו בהילוך איטי הוא כיוון לעברי רובה צלפים וירה.
"רפאל תתכופף, עכשיו!" הקול המזוין שמציק לי בכל שנייה ושנייה במהלך היום צרח עליי להתכופף ובין שזה מצא חן בעיניי ובין שלא, הצילה את חיי. 

שבוע טוב אהובות, מקווה שאהבתן😘
אשמח לתגובות❤