התגעגעתי קצת לוואטפד. באמת
טוב זה לא שיר בדיוק, אבל הספר הזה אחרי הכל הוא גם לפריקות.
~~~~
ימים שלמים של תהומות שנפערים בינך ובין ההגיון והשפיות שהאנשים בעולם בטוחים שהם שולטים בה כל כך טוב. כל אחד עם עצמו עם הבעיות שלו וזה בסדר שלכולם יש שריטות, אבל אצלי אלו חתכים מדמממים. תהומות ותהומות ביני ובין האחרים, צד שני של המתרס, הם בני אדם כמוני אבל מרגיש לי שאנחנו רחוקים אלף שנות אור, אני אני והם מה שהם מציגים.
אני עוטה מסכה שלא תזהי את פני, וכפפות על מנת לנהוג בך במירב הזהירות. את רעילה, או שברירית.
אני בונה גשרים בדמיוני כדי לגשר על התהום שבנינו, אלו אנחנו אשר בניינו ורק אנחנו נקבע מי יפול ומי יצליח לאחוז בזיז האבן.
אני לא רוצה להראות את פני בשום מקום בעולם הזה מלבד בחדרך, תחת השמיכות שישמרו עלייך מפנייהם, מפני, בזמנים בהם אני עוטה מסכות זולות ושקרים. תתרחקי, את לא תוכלי לשאת, אני אתפרק מולך ואת תיהי חסרת אונים מול חולשותיי ולא תדעי מה לעשות עם מבטך הקרוע לרווחה, את תשילי את הכפפות ותאחזי בפני, תגידי שאת מצטערת שלא הבנת אותי מההתחלה. הבנת?
