האפלה הזו, שהם כל כך סקרנים לגביה, התוהו שכל מה שתלוי בקיומו היא הכרתנו בו, השלווה הזו, מלווה בצליל שאוזננו לא תדע לתאר.
כל אלו רחוקים כל כך, אבל מרגישים כל כך קרובים ומאיימים. מנקרים תמיד ומזכירים את העובדה שכולנו נגיע אליה בקרוב, האפלה.
והיא כל כך מזמינה לפעמים, ליפול לחיקה באמצעו של יום ולהישכח. מתודעתנו, מתודעת האל, העולם.
היא קורעת אותנו ומונעת מאיתנו להישאר בגבול השפיות הפנימית במהלך שנות חיינו.
אנחנו כל כך רוצים לטעום ממנה לפעמים. אבל אנחנו שקרנים, אנחנו נטעם אנחנו נרצה עוד, להישאר שם במקום להישבר פה.
אנחנו נשברים בכל יום מחדש לא רק מול כולם, מול עצמנו. אנחנו נשברים מול החשיכה אבל היא עוד מסרבת לקחתנו אליה. היא משאירה אותנו להתייסר עם עצמנו.
אני לא מרגיש ככה כי החיים חרא ואני אפילו לא יודע למה. החיים חרא כי אני מרגיש ככה ואני אפילו לא יודע למה.
לא יודע.
