שני קטעים שחבר טוב שלי כתב. אתם יותר ממוזמנים להביע דעה בתגובות XD
~~~~~~~
החיים זורמים, אולי מהר אולי לאט אבל הם לא מפסיקים, לא מפסיקים לעולם, גם ללא אישור החיים.
ואני, אני הקטן שיושב באזור החיים הזורמים רואה דברים, דברים מופלאים ודברים מזוויעים, אך מספר הזוועות עולה על מספר הפלאים, עובר ועוקף שובר ומרטש, עד שלא נשאר מהם אלא סימן קלוש, שנכתב על הספר מהעבר, הספר שנעלם ונמצא, הספר של החיים, הספר שמספר את חייו של כל אדם ואדם שחי ושייחיה, הספר שנגמר במאורע הגדול-המוות, המוות שכל אדם יראה ויפגוש, המוות חסר הרחמים וחסר ההתחשבות, המוות שיקח אותי ואותך ללא הכנה וללא מילים, בכל מקום ובכל זמן.
המוות והחיים מקושרים ביחד, כל אחד מהם מנוגד אך הם ביחד יוצרים הרמוניה, המוות לוקח והחיים מביאים, המוות שומר והחיים נותנים, אבל מה, מה הם נותנים? הם נותנים את הפלאים והזוועות, הזוועות הנוראות, והמוות? מה הוא נותן? הוא נותן שקט, שקט עולמי ומרשים, שקט שלעולם לא יקרה בעולם החיים, שקט חסר גבולות והפרות, השקט הנחשק שאליו האדם המבוגר החכם נמשך, האדם החכם והמבוגר מבין את המוות ורוצה בו, רוצה בשקט, אך האם חייבים להיות מבוגרים כדי לחשוק במוות? האם ילד יכול גם הוא להבין את השקט ולחשוק בו? בשקט הגדול, המחריש.
כשני עצוב אני שותק.
כשאני כועס אני בולע.
עד לרגע אחד.
שבו הכול מתפרץ החוצה - עלי,עליהם.
השאלה היא: למה?
למה אני חייב לבלוע?
למה אני חייב לשתוק?
ויש תשובה.
כדי שאני לא אפגע בהם.
כדי שלא יפגעו בי.
כי אם אני אדבר כשאני עצוב ישמעו את העצב.
כי אם אני לא אבלע אני אפגע בהם, פיזית או מילולית.
ואם ישמעו את העצב יציקו לי והעצב יהפוך לכעס.
ואם אני אפגע בהם הם יפגעו בי בחזרה והכעס יהפוך לעצב.
אז אני שותק.
אז אני בולע.
אבל השתיקה פוגעת בי.
אבל הבליעה פוגעת בי.
פוגעת בי לאט לאט ובחוזקה.
אז אני אשבר מידי פעם אבל בינתיים אני אשרוד.
