שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ

פרק רביעי

"קרן, קומי נשמה כבר 8 ועשרה"
"אמא, אמרתי לך לא להעיר אותי גם אם זו המשטרה שגילתה שזה המסטיק שלי במשכן הכנסת" רטנתי בעייפות
"עוד 20 דק' אבא שלך חוזר מתפילה ואם הוא יראה שאת בבית במקום בבית הספר את תתפללי שזו תהיה המשטרה"
"אוי איך את מתה על להגזים, יש את הקטע הזה יותר דרמטי?" העפתי את השמיכה ונעמדתי
" עובדה שקמת..." צחקה בניצחון
"קמתי בגלל שיש תגבור במתמטיקה"
" מה שיעשה לך טוב."
"לישון! זה מה שיעשה לי טוב" התבכיינתי
"את יודעת שאם תמשיכי להתנהג ככה, את תצטרכי לחזור לאורית. נכון? "
"מה קשורה אורית עכשיו?" נמלאתי כעס
" את מתנהגת כמו אז... לא מתקשרת איתנו או עם אף אחד, ישנה הרבה, לא רוצה ללכת לבית הספר, את לא נחמדה... "
" סליחה?! אני נחמדה מאוד"
" כן? למי?"
" למי שלא מעצבן אותי"
" אוהו, איזו רשימה קצרה זו תהיה"
" לא הנושא, אמא. למה שוב אורית?"
" אם אבא יחשוב שאת שוב נכנסת לקונכייה שלך לא תהיה לנו ברירה ותחזרי לטיפול."
"ממש. בחלומות שלכם.. אני שונאת את הפגישות איתה, עדיף להתאבד מאשר לשבת שעה עם העץ ריח המהלך הזה"
"אז תתלבשי. למה את מחכה?"

" אוף" רטנתי מול המראה וצחצחתי שיניים
"בוקר טוב, חמוצל'ה. התעוררת? "
"אל תתחיל איתי גם אתה! קרצייה"
"למי קראת קרצייה, אהה?" תפס אותי בצוואר והחל לפרוע את שיערי
"בניה, יש לך שלוש שניות לשחרר אותי או שאני קוראת לאמא" אמרתי חצי חנוקה
"אמאאאאאאא!!!!" צעקתי
" מה???"
"בניה מרביץ לי!"
"נו, באמת. מה אתם בני שנתיים? זה בן 26 וזאת בת 17... תשחרר אותה, בניה. אלוקים שבשמיים"
" כן, אמא. זה מה שיעזור עם בעיית האינפנטיליות של הילדים שלך..." אמר בניה
"סתום בניה" מרפקתי אותו
"זה תמיד עוזר, אדון בניה. למקרה ששכחת מאיפה הגעת..."
"טוב אני הייתי, בייי" מיהרתי להימלט משם חזרה לחדרי

אוך! איך שאני מתעבת את חולצות בית ספר, תמיד הן מבד מציק לא נוח ובעיקר חם. אני לא מבינה למה אני עדיין לובשת אותן בקיץ הנוראי הזה, כשחם כמו בגיהינום בחוץ ואני בתוך חרמונית...
איפה החורף, אהובי?

אני עוברת מדרכה כדי ללכת בצל, להתחמק מהחום ומבינה שעשיתי טעות מאוחר מידי כי במדרכה השנייה הולך מאחוריי החבר הזה של טל, אריאל.
לא ידעתי שהוא לומד בסביבה.
"היי" אני שומעת מאחוריי
אני עושה כאילו לא שמעתי ומחישה את צעדיי לכיון השער
"אני יודע שאת שומעת אותי" הוא מדביק את הפער בינינו
"או, היי. דיברת אליי?" העמדתי פני תמימה
"בסדר, תעבדי על מתים." גלגל את עיניו
מה הקטע שלו, כל פעם שאני אומרת משהו הוא מגלגל עיניים. מתחשק להביא לו סטירה מצלצלת
"יש לי בעיית שמיעה" אמרתי
"באמת?" הבזיקה חרטה על פניו "אני מצטער לא ידעתי" הובך
"כן," המשכתי בציניות שלא נראה לי שהבין "זה נקרא שמיעה סלקטיבית, אני שומעת מה שאני רוצה לשמוע... ככה אמא שלי אומרת" משכתי בכתפיי והוא מביט בי מבולבל
"טוב, ביי." לא נתתי לו שהות לשאול אותי מעבר
מה הוא רוצה ממני, שיפסיק ללכת לידי ולדבר איתי/ אליי
"אה, עכשיו הבנתי.. שמיעה סלקטיבית. מצחיק. בוא'נה, מצחיקה את"
"כן, קורעת... יש לי שיעור" נכנסתי בשער
"חכי רגע," קרא וכשראה שהסתובבתי כלפיו חזרה, הפציע חיוך חמוד על פניו.
מתאים לו יותר לחייך, יש לו שיניים ממש לבנות והפנים שלו... רגע, מה? שתקי, קרן! צעקתי על עצמי
"מה?" עניתי באדישות
אחרי כמה שניות של קרב מבטים שקט הוספתי "אתה רוצה שאקרא לטל או משהו?"
"לא, יש לי ולה טלפון. אני יכול לשלוח לה הודעה."
"אז מה אתה מעכב אותי עם הקרבות מבטים האלו... כאילו שיש לי זמן בשפע לבזבז" התרגזתי
"עצבן, תירגעי. כיתה יב תזרמי, מותר לאחר"
"תזרמי... הנה משפט שלא שומעים כל יום" הפעם היה תורי לגלגל עיניים
"כן, מה.. כולם זורמים."
"אני לא כולם, ואין לי זמן לבזבז על הדיון חסר הטעם הזה. יום טוב" מיהרתי לעלות במדרגות
"ביי, קרן שמש" שמעתי אותו קורא לעברי וגיחוך מטופש עלה על פניי. איזה אידיוט...

"בוקר טוב לגברת אביב. אנחנו שמחים שיכולת להצטרף אלינו " תקפה אותי המורה עם היכנסי לכיתה
עמדתי בפתח בחוסר אונים ולא ידעתי אם אפשר לגשת למקומי או לא.
"כפי שאת וודאי שמה לב גברת אביב השיעור החל בשעה 8 ועכשיו השעה היא 9 וחצי. נותרה חצי שעה עד לתום השיעור, לכן את תיגשי למנהל עם השעון שמצביע על השעה בה הגעת."
שילת, ליאור ורעות מביטות בי ברחמים ואני יוצאת בבושה לעבר בניין המנהלה.
"הכול בגלל אריאל הזה... איזה מעצבן! דווקא היום..." מילמלתי והרמתי את מבטי לשמיים
" למה אתה מעניש אותי?"