שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ

פרק שביעי

"קרן!" נשמעה צעקה מאחוריי
אוי לא, אני יודעת מי זה וממש אין לי כוחות להתמודד איתו עכשיו...
"אני מאחרת" החשתי את צעדיי
"אני יודע, כמו תמיד" צחק
"כן, כמו תמיד" נאנחתי
"היי, עצרי." קרא והזדרז להדביק אותי, "מה קרה?" קימט את מצחו לאחר שהביט בפניי
"כלום.. למה שיקרה משהו?" זעפתי
"כי את לא עונה לי בחזרה. לא אופייני לך"
"הרבה דברים לא אופיינים לי... תתחיל להתרגל לזה שאנשים הם לא מה שאתה חושב שהם" זרקתי ביובש והתקדמתי
"הי, מה עובר עלייך? למה את כזו פסימית? אם תחייכי, הכול יהיה בסדר" חייך
"אולי בארץ הנצנצים והצמר גפן מתוק זה ככה. כאן זה ג'ונגל תאכל או שיאכלו אותך"
"איך קבעת שאני חי בארץ הנצנצים וצמר גפן מתוק?! למה את ישר שופטת את אפילו לא מכירה אותי." התעצבן
"נכון, לא מכירה ולא רוצה להכיר, ביי" נכנסתי בשער בית הספר.
' היום המסריח הזה לא רוצה להיגמר?' חשבתי באומללות, לא מספיק שהבוקר שלי התחיל בצורה הכי גרועה שאפשר. לא, אלוהים חייב להעניש אותי עם הצרה צרורה הזו שנמצאת בדרך שלי כל בוקר. נמאס!
"בוקר טוב" התיישבתי במקומי ליד רעות
לפחות הפעם המטרה לא עשתה ממני מופע ראווה לכל הכיתה
"בוקר.. נפלת מהמיטה?" הצטחקה
"אל תשאלי איזה בוקר עבר עליי" לחשתי חזרה ולפתע המורה הרימה את קולה
"קרן אביב, גם לאחר וגם לדבר? יש גבול!"
שתקתי והנחתי את ראשי על השולחן כדי לתפוס שינה טובה...

"את תספרי לנו מה קרה?" שאלו שלושתן עם הצלצול
"זה קשור באריאל?" נצצו עיניה של ליאור
"יואו די אני לא מאמינה זה כן!!" התרגשה שילת
"תפסיקו להציק לה, אתן לא רואות שעובר עליה משהו? ואתן טוחנות לה את השכל על אריאל..." המלאך השומר שלי הגנה עליי
"מה אמרתן על אריאל?" נשמע קול מאיים
סובבנו מבטים לאחור כדי לגלות שטל, אור וסתיו עמדו שם מתחילת השיחה.
"לא אמרנו כלום" ענתה ליאור בשקט
"אל תעשי ממני סתומה, שמעתי אותך שואלת אותה_" הצביעה עליי בזלזול, "אם קרה משהו עם אריאל.."
"לא צריך לעשות ממך סתומה, את כבר כזו." עניתי דחפתי את כתפה בדרך החוצה.
הבנות מיהרו לצאת אחריי, בטח פחדו שהיא תתפוס אותן...

"תעשו טובה, אל תדברו איתי כרגע" נשכבתי על הדשא
"למה מה עשינו?"
"אין לי חשק לחקירת FBI אחרי הבוקר הזה"
"אז אנחנו פה לידך... אם תרצי תצטרפי" ניחמה אותי רעות
" תבלו..." הפטרתי
אני שומעת את צעדיהן מתרחקים ממני מרחק מה, ומניחה את זרועי על עיניי.
נותנת לדמעות לזלוג ולזלוג בשקט... עד שייבש מעיין דמעותיי.

מצאתי את עצמי רדומה על רחבת הדשא הריקה, זמן רב לאחר שנגמרה ההפסקה.
לא נורא, לפחות הצלחתי להירדם ולהפסיק לחשוב, אפילו לשעה.
קמתי ויצאתי לדבר על הספסלים שמול בית הספר, להתחמק מהרב והמורות שאולי יראו אותי מסתובבת בחוץ.

"אמא?" שאלתי בהיסוס,
"כן, קרן?"
"את יכולה לבוא לקחת אותי? אני לא מרגישה טוב..."
"קיבלת אישור מהרב לצאת?"
"כן," אני משקרת "אני מחכה לך בחוץ, מול החנייה." ניתקתי
אם היא חושבת שעבר לי מאז הבוקר, היא טועה. שתלך היא לטיפול אצל אורית, רבע שעה היא לא מחזיקה אצלה שלא לדבר על 45 דקות...
אורית נותנת לי תחושה שאני מטורללת שחייבת אשפוז, אני שונאת ללכת אליה וכמובן שהם החליטו שחזרתי לסורי ואני חייבת לחזור אליה ש'תתקן' אותי.
" תתקן אותי עלאק" מלימלתי לעצמי בנרגנות, "פפפ שתתקן את עצמה, ההזיה הזו. היא תלמד אותי איך להיות שפויה, מצחיק"

"התחלת לדבר עם עצמך?" הקפיץ אותי קול מאחור
"מטומטם!" קראתי ומיד התחרטתי כשהוא הביט בי מבולבל על הקללה שיצאה מפי
"הבהלת אותי." תירצתי
"היית שקועה, סליחה על ההפרעה" צחק
"יש לך מזל שאבא שלי לא הסכים בסוף לשלוח אותי לשיעורי קרב מגע, אחרת... "
"איך את תלמדי קרב מגע אם כל אחד שנוגע בך את קופצת כמו טיל?"
"זה לא אותו הדבר" גילגלתי את עיניי
"מה שתגידי. אז מה קרה? למה את ככה מהבוקר?"
" מה אכפת לך בכלל? "
" לא אכפת לי."
"אז למה אתה שואל?"
" וואלה, צודקת. לא שואל, עכשיו סתמי ותני לי לחכות בשקט עד שחברה שלי תגיע" התיישב לידי
לשם שינוי, לא התווכחתי. אולי בגלל העייפות, אולי בגלל סיבה אחרת לא התווכחתי איתו. פשוט החלקתי לצד השני, רחוק ממנו וחיכיתי בשקט
" למה את בוהה בי?" חייך במבוכה
"סתם, יש לך חיוך יפה" אמרתי באגביות מבלי לחשוב.