שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ

פרק שבעה עשר

"היי!" קראתי בקול חלוש משינה כשנפתחו התריסים וחדר אור חזק מהחלון
"מה קורה איתך?" שואלת רעות
"אני ישנה." טמנתי את ראשי בכרית, "לכי"
"ממש. הצחקת אותי.. אחרי שהברזתי היום? את קמה והולכת איתי לאן שאגיד."
"בשביל מה?" שאלתי בחוסר חשק
"מה בשביל מה?!? להתאוורר, לנשום אוויר, לצאת מהדיכאון."
"אני לא בדיכאון" התהפכתי על גבי
"את רק שוכבת עם תריסים מוגפים וישנה כל היום. זה בגלל אריאל?" שאלה בשקט
"מה פתאום!" תקפתי אותה לפתע, "אני כולה מכירה אותו 5 דק' מה יש לי להיכנס לדיכאון בגללו?"
"תעשי טובה, אל תעבדי עליי. הוא הנשיקה הראשונה שלך, זה דבר ראשון
דבר שני, מה קשור 5 דק' שמה 5 דק'. רגשות אלו רגשות, זה לא דבר שמודדים או מעריכים."
"רגשות... איזו מגזימה" מילמלתי בטרוניה
"סתמי וקומי." משכה בידי עד שקמתי לישיבה
"טוב די אני קמה" התרוממתי
"ותלבשי משהו יפה"
הבטתי בה בבילבול והיא רק ציוותה עליי,
"נו, מה את עומדת ומסתכלת עליי כמו פסל? קדימה תזדרזי, אין לי זמן מיותר בשבילך.."
"סתמי" זרקתי עליה גופיה מהארון

*******
"אמרתי יפה!" התעצבנה כשראתה אותי בקפוצ'ון של השכבה
"אין לי כוח"
" עופי לחדר ותמצאי משהו נורמלי! מיד! את נראית כאילו ברחת מהאברבנל. לא מסורקת, קפוצ'ון... בושה"
"בסדר, תירגעי כבר. השמלה הירוקה זה מספיק טוב?"
"מעולה. שוטי על זה"
"איזו מפגרת את, בחיי" נאנחתי והלכתי להחליף

"לאן הולכים?"
"בואי נלך קצת עד הפארק"
"בשביל הפארק הכרחת אותי ללבוש שמלה?" הזדעזעתי
"כן, כדי שתרגישי טוב. מאשר בסמרטוט שלבשת."
"אם את אומרת" משכתי בכתפיי ופסענו בשתיקה זו לצד זו כל הדרך עד לפארק
"הגענו, מה עושים?"
היא הסתכלה לכיוון אחד והצביעה על כיוון אחר "בואי נשב שם, בספסל"
"את מתנהגת נורא חשוד.. יש לך משהו לספר?" עצרתי ושילבתי את ידיי
"לא כרגע, בואי נו."
"מה לא כרגע? או שכן או שלא."
"אני אספר כשנתיישב כי הלכו לי הרגליים" משכה אותי לכיוון הספסל
"בעיה שלך. להזכירך זה היה הרעיון האידיוטי שלך ללכת ברגל עד לפה, אני רציתי גלידה מסטיק."
"ומה,יש לי כישורי חיזוי? פעם הבאה, עכשיו שבי."
"ווף" נבחתי בציניות והתיישבתי
"זוכרת את השיחה שניהלנו על אריאל באותו יום, שסיפרת לי מה קרה ביניכם?"
"נו?"
"אז גונבה שמועה לאוזניי שיכול להיות שהייתי קשוחה מידי איתך."
"מאיפה שמעת את זה? "
"ציפור קטנה לחשה לי. אבל זו לא הנקודה.. אני מצטערת, הגזמתי קצת בתגובה שלי כי רציתי להכניס לך שכל לראש שלא תעשי שטויות ובסוף זה נגמר הפוך ממה שקיויתי."
"הי, הכול בסדר. מה יש לך? זה נגמר בדיוק כמו שצריך" ניחמתי אותה כי ראיתי שהיא על סף דמעות
"לא, את הבנת את מה שאמרתי בצורה קיצונית מידי.
לא פיקפקתי בך לרגע שתצליחי להיזהר במערכת יחסים עם אריאל, רק רציתי להגן עלייך כי בנות מאוהבות לפעמים מרחפות"
"כמוך." צחקתי
"כן, כמוני" צחקה וניגבה דמעה, "לא בשבילי הבאתי אותך לכאן"
"רעות, אני באמת מקווה בשבילך שלא עשית שום שטות. כמו להתערב או לדבר איתו"
היא רק הביטה בי במבט מסויג ומשועשע בו זמנית
"אין מצב. אני לא נשארת פה, כבר טחנו את הנושא מכל הכיוונים כבר אין לי מה לומר." הזדעקתי אליה
"תשתדלי! תפסיקי להיות כזו כבדה, תני לעצמך לזרום, להשתחרר, להתאהב. "
"טוב את מתחילה להישמע כמו פרסומות לשוקולד וזה לא מתאים. אני הולכת." התחלתי לרוץ בשביל חזרה,
בדרך חלפתי על פני אריאל המופתע ועוד מישהו שלא הכרתי
"קרן!" קרא והחל גם הוא לרוץ, אחריי
"היי, היי, היי.. וואו, וואו, וואו.. מה קורה? " תפס בידי וסובב אותי אליו, מחזיק בין זרועותיו
"אתה שותף לזה?"
"לא! למה??"
הבטתי בו בתוכחה
"אני נשבע שלא היה לי שום קשר למה שאת מאשימה אותי בו. ברק רצה שנפגוש חבר כאן ופתאום ראיתי אותך רצה מתוך הפארק, נבהלתי. חשבתי שקרה לך משהו רע!" אחז בפניי והביט בי עם עיניו הירוקות בדאגה עמוקה כל כך
"אה.. לא, לא קרה כלום. סתם, זו רעות שמתערבת בעיניינים לא לה.
הכול בסדר, אין צורך לדאוג אבל תודה" חייכתי והתכוונתי ללכת אך הוא מסרב לשחרר אותי
"אריאל, התכוונתי ללכת.. תשחרר" צחקתי
"אני אוהב את הצחוק שלך"
"אוי, נו, באמת" השפלתי את ראשי, מסמיקה
"כשאת צוחקת, את לא כועסת עליי. זה מאוד מוצא בעיניי וגם את" ליטף את שיערי אל אחורי האוזן
"אני חושבת שנפלת ישירות למלכודת שלהם.. של רעות והשני"
"ברק. ולא אכפת לי.. ידעתי שיש משהו מוזר אבל זרמתי איתו. אם זה יחזיר אותך אליי, הכול היה שווה את זה."
"יחזיר אותי? לא היינו יחד מעולם" גיחכתי
"בהרגשה שלי כן. כאב לי לחשוב שלא אהיה איתך או אראה אותך יותר"
"דעתי לא השתנתה" ליטפתי בעדינות את לחיו עם אגודלי
"גם שלי לא. אני לעולם לא אכריח אותך לעשות משהו בניגוד לרצונך. רק תיתני לי, לנו צ'אנס ונתמודד עם החרא שיבוא, אם יבוא יחד" הצמיד את ראשי אל שלו
"די מרגיש שכבר עברנו על כל קשת הרגשות." אחזתי בו
"לא אכפת לי, אני רוצה להרגיש איתך הכול."
"וטל? אתה עדיין אוהב אותה?"
"לא כמו שאני אוהב אותך"
ליבי כמעט יצא מחזי כששמעתי את זה.
"גם אני אותך" לחשתי חזרה
ליבי כמעט עולה על גדותיו מרוב אושר והתחלתי לדמוע כמו ילדה קטנה
"אל תבכי קרזיונרית קטנה שלי, לא מתאים לך" מחה את דמעותיי
"אני לא בוכה" מחיתי בטיפשות
"זו קרן שמש, הלוחמת שלי" צחק ורכן אליי
"קרן שמש?" שאלתי בספק. "מה זה הכינוי הדבילי הזה?"
"בשבילי את כמו קרן שמש אחרי יום סוער"
"רכיכה." צחקתי, "ממתי אתה קורא לי ככה?"
"מאז ומתמיד. את יכולה אפילו לשאול את ברק, הוא בטוח שקוראים לך קרן שמש באמת"
"אתה הבחור הכי מתוסבך שפגשתי בחיים שלי, אריאל וייס"
"ואת הבחורה הכי עקשנית שפגשתי בחיים שלי, קרן אביב" הקניט חזרה, "ורק שיהיה ברור, אני הבחור היחידי בחיים שלך מהיום." הוסיף בכעס והצמיד את שפתיו הרכות והנעימות לשפתיי, בדיוק כמו בפעם הקודמת. אחזתי בפניו והצמדתי את שפתיו לשלי, הרגשתי אותו מוצץ את שפתי קלות והובכתי לרגע.
הוא לא נותן לי להתרחק ומחזק את חיבוקו.
כרכתי את זרועותיי סביב צווארו, בנשיקה הולכת ומעמיקה כשלפתע נמעו קולות קריאה בעידוד ומחיאות כפיים
מיד התנתקתי ממנו והסמקתי קשות, קוברת את פניי בצווארו לאחר שראיתי את רעות והבחור, ברק מביטים בנו כמו הורים גאים
"די, נו. אתם מביכים אותה" חיבק אותי חזק וליטף את שיערי
"מה אכפת לי?" קראה רעות
"זוג משמיים," קרא ברק. "קרן שמש ואריאל הרחפן"
"שתוק אתה" חבט בכתפו
"הי, ככה מדברים לשדכן שלך?"
אריאל גילגל את עיניו ורעות התערבה, "תקבל פיצוי בחתונה שלהם,אל תדאג"
"רעות!" קראתי במבוכה והבטתי באריאל בחשש מתגובתו, שלא יילחץ
"בעזרת השם." נישק את ראשי