שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ

פרק אחד עשר

הרגשתי את ידית תא השירותים ננעצת בגבי ונאנחתי אנחת כאב קטנה
'אח..' פלטתי
"מה??" שאל בחדות, מוכן למתקפה
"זה שום דבר. אבל אתה מלחיץ אותי.. אתה יכול לתת לי קצת מרחב נשימה?"
"ואם אני לא רוצה להתרחק?" שאל והרגשתי כאילו כל גופי מוצף במי קרח, דרך הורידים זורם לכל הגוף ומשתק אותי. לא ידעתי איך להגיב לו
"כולם רוצים להתרחק ממני" מלמלתי תשובה אידיוטית בחזרה
"זין על כולם. אני לא כולם" התרתח
לא הצלחתי להתאפק וחיוך עלה על פניי כשהשתמש באותו משפט שאיתו תקפתי אותו פעם שעברה
"מה את צוחקת?" נעלב
"לא! סליחה, צחקתי כי אמרת את המשפט שאני משתמשת בו. הפכתי אותך להיות כמוני" גיחכתי
"אני לא רואה בזה שום רע" רכן לעברי
"עצור, מה אתה עושה?!" באינסטינקט שלחתי את ידיי לחזה שלו, כדי לעצור אותו

הוא לא ענה, רק הניח את שפתיו החמימות והעדינות על שפתיי לרגע קצר שהרגיש כמו נצח.
"אי אפשר לדבר פה, חכי לי אחרי בית ספר. אני אחזור ללוות אותך"
הנהנתי ונשכתי את שפתי התחתונה, מנסה לעכל את מה שקרה הרגע
" אל תעשי את זה" ביקש והרמתי את מבטי אליו, מבולבלת והוא ניצל את ההזדמנות לנשק אותי שוב.
אבל הפעם ברגע שהוא נישק אותי, נתתי למחשבותיי להתעופף ועצמתי את עיניי.
נשיקתו הייתה לחה ומתוקה, מלאת אהבה.
כשראשינו נפרדו, אושר מילא אותי בזמן שליבי עוד פועם כמו משוגע ושפתיי עדיין מעקצצות מנשיקתו.
החשדות והפחדים התפוגגו ונשארנו רק אני והוא.
"את מוצאת חן בעיני. מאוד" לחש, מעלה סומק על לחיי וחיוך גדול על שפתיי.
הבטתי בעיניו הכנות, מתעלמת מכל פעמוני האזעקה והאזהרה בראשי ובטני ולחשתי את הדבר הנכון והחזק ביותר שהרגשתי מימיי; "גם אני מרגישה כמוך"
הוא הצמיד את ראשינו שוב וליטף את שיערי "פחדתי שלא תרגישי כמוני, אין לך מושג כמה קשה זה היה. עכשיו כשאני יודע שגם את מרגישה ככה, זה מעיר את כל כולי" התוודה וכמעט נמסתי בזרועותיו
"אבל אני פוחדת."
"ממה?" שאל וליטף את לחיי "מטל?"
"לא. מהרגשות שלי."
"איזו חמודה את" נד בראשו
"די, נו. אני רצינית" הסמקתי
"גם אני. כל עוד אני פה, אין לך מה לדאוג אני שומר עלייך, מבטיח." כרך את זרועותיו סביבי וחיבק אותי חזק
נאחזתי בו, "אל תשחרר אותי עדיין"
"לא התכוונתי." הידק את אחיזתו

*****
"קרן!" קפצה רעות כשראתה אותי חוזרת, "איפה היית? נעלמת לשעתיים... הכול בסדר?"
"כן, הכול בסדר גמור." עניתי מעט חולמנית
"אוקיי. מה קרה?"
"מה כלום? החיוך הזה הוא לא משהו שרואים בכל יום."
"אסור לי לחייך? " הקנטתי
"זה קורה רק כשעשית משהו נקמני או כשמשהו ממש אבל ממש גדול קרה וזה מרגש אותך. אחרת מי היה תופס איתך עם חיוך? "
"סתמי. יכול להיות שזו האופציה השנייה אבל אנחנו לא נדבר כאן" הזהרתי אותה
היא החלה לקפוץ במקום בהתרגשות ואני בעטתי ברגלה כשליאור ושילת התקרבו אלינו.