שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ

אפילוג

"די! טימטמת אותי, צאי מפה" שאגתי על רעות
"למה אני?? שילת היא זו שאיבדה את הנעל"
"סליחה? הן לא היו בתחום האחריות שלי!" התעצבנה שילת
"אבל את אספת את הדברים מהחדר כשיצאנו. דאא"
"טוב, די! סתמו שתיכן. עיצבנתן אותי, אני לא נושמת" כעסתי והרגשתי לחץ בחזי. אני לא מצליחה לנשום, אני לא בנויה ללחץ הנפשי הכרוך בזה.
"יאו... איזו רעה" נעלבה רעות
"את לא רואה שהיא לחוצה?!" נוזפת שילת
"מן הסתם!"
"שתקו כבר, כל החדר מסתובב לי" אמרתי בקול חלוש והתיישבתי על הספה
פתאום ליאור נכנסה לחדר עם הנעל ביד
"הנה," הושיטה לי את הנעל. "הצלחתי לנקות אותה"
"היא הייתה אצלך??" התחלתי לצחוק בייאוש ורעות ושילת אחריי
"זהו? התחרפנתן סופית אחרי שלושה חודשי הכנות?" הזדעזעה ליאור
"אנחנו שעה רבות מי איבדה את הנעל ואת בנונשלנטיות מביאה לה את הנעל" רעות אומרת עם דמעות בעיניים
"סליחה באמת שמישהי דאגה שקרן תראה מתוקתקת ולא כמו הומלסית שנייה לפני הרגע הגדול שלה!"
"תודה,ליאורי" לחצתי את ידה
"הומלסית, איזו הגזמה.. כולה ניקית את הנעל.." עקצה שילת
"איך הצלחת באמת לנקות את הנעל עם כל האבנים שמשובצות עליה?" שאלה רעות
"ביקשתי עזרה מאביאל, אמרתי לו שזה מקרה חירום והוא חייב לעזור לי" קרצה
"כן, בטח.. קראש קשה, זה מה שזה."
"סליחה, אני ושילת עדיין בחיפושי חתן, להזכירך. עדיין לא מצאנו את שאהבה נפשינו, כמוכן"
"דברי בשם עצמך, אני שנה ראשונה בתואר. אין לי זמן לחפש את 'שאהבה נפשי' כרגע"
"אויש, שתקי שלא תגמרי בסוף רווקה זקנה"
אני רק יושבת בצד, מנסה להתאושש ומאזינה לשיחה. זה טוב, הן מסיחות את דעתי ממה שעומד לקרות בעוד כמה דק', שלא אתעלף.

"בנות הגזמתן! תתרכזו בקרן, לא בעצמכן.. היא עוד שנייה מאבדת הכרה" נזפה הפעם רעות
"איזו מורתית את. לכי תסדרי את הכיסוי ראש, החליק לך" הוציאה לה לשון
"איזה מאבדת הכרה, הבחורה מאוהבת עד הגג! בשנייה שהיא תראה אותו, הכול יהיה מושלם."
"אני לא יכולה לחכות" קפצה ליאור בהתרגשות וחיבקה אותי
דפיקה נשמעה בדלת, זה הוא!
"זה הוא!!!" הן קראו בהתרגשות
ליבי החל לפעום בחוזקה ובקושי הצלחתי לנשום. לא ראיתי אותו שבוע... זו הפעם הראשונה שהוא רואה אותי מאז, ועוד ככה.
רעות ניגשה לפתוח את הדלת ושילת וליאור אחזו בידיי משני הצדדים
"אריאל, איזה חתיך אתה!" חייכה, "מזל טוב, חתן!!"
"תודה, רעות" שמעתי את קולו העמוק וכמעט התחלתי לבכות
איך שהתגעגעתי אליו!
"מאמוש, די! איך היא בוכה" התרגשו שילת וליאור והחלו לבכות גם הן.
רעות פסעה ראשונה לתוך החדר הפנימי, הוא מאחוריה כנראה
"תראה אותן, בוכות" קראה אליו

כל החדר נעצר כשהוא נכנס פנימה. כולם הפכו לטישטוש ורחשי הרקע נעלמו,
רק אני והוא היינו קיימים ברגע בו נשא אליי את מבטו וחייך את החיוך הכי מאושר שראיתי על פניו עד היום.
הוא התקרב אליי לאט, אינו יודע מה להגיד. ראיתי על פניו שהוא מחפש את המילים ולא מוצא
"אין לו מילים!" התרגשה רעות עד דמעות
חיבקתי אותו חזק ודמעתי ללא קול,
"את נראית מדהים" לחש באוזני, "אני לא מאמין שבעוד רבע שעה אזכה לקרוא לך אישתי"
"אני אוהבת אותך" לחשתי באוזנו בקול רועד מעט
"אל תבכי, אהובה שלי." מחה את דמעותיי, "כבר אמרתי לך שזה לא מתאים לך..." צחק
"אני יודעת," צחקתי ובכיתי יחד. "אלו דמעות אושר"
"בואי" לקח את ידי ושילב את אצבעותינו. "בואי נתחתן!" קרא בקול
הבנות והמלווים שלו החלו למחוא כפיים ולשרוק.
"אני מוכנה." חיזקתי את לחיצתו ויצאנו אל החופה

אני צועדת יד ביד עם אריאל לעבר החופה בשמלת התחרה הלבנה שלי.
לא אכפת לי מה כולם יגידו על שמירת הנגיעה בנינו, על ההחלטה לוותר על הליווי של ההורים. ככה אני רוצה את זה, הם מחכים לנו בחופה. לא בורחים לשום מקום..
אנו עוברים על פני בני משפחה וחברים, מתרגשים והדבר היחיד שמחזיק אותנו על פניי הקרקע הוא ידינו השלובות

הוא נעצר, מנשק את ראשי. "אני אוהב אותך" לוחש ולוחץ את ידי לחיצה אחרונה.
"גם אני אותך" לחשתי חזרה ודמעה מתגלגלת במורד לחיי
"אל תבכי יפה, הכול יהיה בסדר. זה אני ואת, לכל החיים" אמר וכיסה את ראשי בהינומה המנצנצת באורות

"בואי כלה, בואי כלה" שרים חבריו מהחופה והוא מצטרף אליהם, נעמד ליד הרב ואביו
אני מתקרבת אל החופה באיטיות שולחת חיוך מעודד אל רעות
"בהצלחה, חיים שלי" אומרת ללא מילים
"תודה" השבתי גם אני ללא מילים, מביטה בה מחבקת את ברק עם עיניים נוצצות

********

"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחיכי אם אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" קול ניפוץ זכוכית נשמע
"מקודשת, מקודשת, מקודשת" מברך הרב
מיד התפרצו חברים ובני משפחה לחופה בחיבוקים

לבסוף נותרנו רק אני והוא בחוץ, בחופה המנצנצת
"זהו, קרן שמש, מעכשיו זה רק אני ואת" נישק אותי
"תמיד זה היה רק אתה בשבילי"
"באמת, קרזיונרית קטנה שלי? לתומי חשבתי שפעם הייתי רק האידיוט, המטומטם שהפריע לך למלא את התפקיד היחיד שהקצו לך"
"אני חושבת שהרב אחיעד עוד פה, שאלך להלשין עלייך?" אמרתי בקנטרנות
"את, גברת וייס, צריכה חינוך מחדש" תפס במותניי והטה את גבי
"היי!" קראתי בפחד שיפיל אותי
"אל תדאגי, אני מחזיק אותך" הביט לתוך עיניי בעיניו הנוצצות והעמוקות
"אני בטוחה" לחשתי
הוא הרים אותי חזרה אליו, שוקע בתוך צווארי. נושם אותי עמוק
"מי יאהב אותך יותר ממני?" הרים ונשא אותי על ידיו פנימה. נישקתי אותו כל הדרך