שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ

פרק עשירי

לאחר החקירה הצולבת שעשו לשניהם האם הם מרגישים משהו אחד כלפיי השנייה היה קשה להם ללכת יחד ולדבר. הם לא מצאו את המילים הדרושות כדי לנהל שיח סתמי אחרי החפירה מכל הכיוונים אם יש ביניהם רגשות, אז הם העדיפו כל אחד מצידו ללכת בשתי מדרכות נפרדות.

נקודת מבט קרן:

"בוקר טוב" קרא אליי מהצד השני בחיוך
נלחצתי קצת אבל השבתי "בוקר טוב"
כך כל הדרך לבית הספר עברה בדממה. מה יש לו? למה הוא לא מנסה לדבר או להתלוצץ איתי? יכול להיות שזה בגלל פליטת הפה שלי אתמול, החוורתי
איזה בושות! הוא בטח מתרחק ממני כי הוא לא רוצה להשלות אותי אם אני מעוניינת בו.
מי רוצה אותו בכלל, נעלבתי
"ביי, יום טוב" המשיך
"גם לך" הפניתי את גבי
יותר טוב ככה.. שקט ושלווה.

נקודת מבט אריאל:

מה קורה איתה? היא לא הוציאה מילה כל הדרך... בד''כ היא רוטנת שהיא מאחרת ואז מפציע החיוך שלה כשהיא נהנית לעקוץ אותי על כל מילה שנייה. והיום? דממת אלחוט, בטוח משהו קרה כי היא גם לא נראת טוב, לחוצה וחיוורת.
אבל העיניים שלה נשארו אותן העיניים עמוקות וכנות והשיער עדיין ארוך וזוהר כשהשמש פוגעת בו.
'אני אדבר איתה אחרי הלימודים', החלטתי

"בוקר טוב, רחמים" בירכתי את השומר לשלום
"בוקר טוב ילד, מה נשמע? "
"הכול טוב, אני חייב להיכנס מהר לפני שהרב יהודה יתלה אותי על האיחור"
"עוד הפעם? ממתי אתה מאחר?
בתקופה האחרונה התחלת לפשל אבל לא נורא. בכיתה י''ב מותר לך."
"כל מילה בסלע. יא גב גבר" נתתי לו כיף, "יאללה יום טוב כבוד הרב"

" הו, אדון וייס! ברוך בואך." קרא הרב יהודה מקצה הכיתה
"בוקר טוב, יהודה."
"בוקר טוב, הרב! ומה הסיבה לאיחור הפעם?"
"לא הרגשתי טוב"
" אני מבין. כפי שעינייך רואות סיימנו תפילה ואנחנו כבר באמצע הגמרא, אז אתה תיאלץ להתפלל שחרית בחדר המנהל. גש"
"לעזאזל!" בעטתי בדלת בחוזקה ויצאתי לחצר
שחצן. זה רב זה?
אם יש אנשים שיכולים לשגע אותי, הם ה 'רבנים' שמנופפים בתעודה מהרבנות ומכריחים את כולם לכנות אותם הרב או כבוד הרב ולא מגיע להם, אין להם תכונות של רב אמיתי בכלל.

'אני אלך למנהל' צחקתי במרירות, 'בדיחה טובה.'
אני הולך אליה.

אני קופץ מעל השער האחורי ורץ 5 דק' עד שהגעתי לשער האחורי של הבית ספר שלהן..
"הנה היא," מלמלתי כשראיתי אותה נכנסת לשירותים מהר
"אריאל!" אור קוראת בשמי מרחוק, "מה אתה עושה פה?"
"באתי לראות את טל, מה זאת אומרת?"
"טל לא הגיעה היום בכלל. לא ידעת?" שאלה מבולבלת
"אה, לא.. טוב אז אני אזוז."
"ביי" עמדה וחיכתה שאלך
פניתי חזרה לשער וחיכיתי שתלך כדי שאוכל להיכנס לשירותים מבלי שתראה אותי ותדווח לטל על כל יריקה שלי.
בשנייה שגבה נעלם מהנוף מיהרתי לשירותים וקראתי
"קרן! איפה את?"
היה צליל השתנקות קטן מהתא האחרון ואז שקט," אני יודע שאת כאן.. ראית אותך נכנסת לכאן במהירות. מה זה היה בעיניים שלך? דמעות?" שאלתי בעצב, נשען על דלת התא
"לא, אני בסדר" ענתה בקול חנוק רועד מדמעות

"בפעם האחרונה שבדקתי אידיוט אני לא. אני שומע את זה בקול שלך"
"אז תבדוק שוב" יכולתי לשמוע את החיוך הקנטרני בקולה
"אני שם לב שכבר השתפר מצבך, אם את כבר יורדת עליי. זה סימן טוב" גיחכתי
"אני באמת בסדר. תודה אבל אתה לא חייב... תחזור לטל."
"היא לא פה" עניתי בעצבים. מה זה חשוב עכשיו?!?
"בטח שכן, ראיתי אותה הבוקר."
"אה, וואלה?" גירדתי בעורפי "לא ידעתי, אבל זה לא משנה כרגע... מה קרה? "
פתיחת מנעול נשמעה והתרחקתי מעט מהדלת כדי שתוכל לצאת
היא נראית כ''כ עצובה... עיניה אדומות ושבילי הדמעות יבשו על לחייה.
לראות אותה במצב הזה השפיע עליי מאוד
"מה קרה?!?" הצטעקתי
"תגיד, מה הקטע שלך?" שאלה בחדות ונשמה עמוק
" מה? אני?? מה עשיתי? "
"כלום, לא משנה."
"את בוכה ככה בגללי??" קור וחום פשטו בי לסירוגין. החמיא לי שאכפת לה ממני אבל הצטערתי שהסיבה לדמעותיה היא אני.
הבטתי בה מוטרד והיא מיהרה לתקוף
"מה? ממש לא! רק שאלתי מה הקטע שלך. רגע אחד אתה צוחק איתי, אני איתך והכול טוב רגע שני בטעות נפלטת לי מחמאה ואתה מתרחק ממני כמו מצורעת.
אז למה אתה כאן, שואל ומתעניין במוזרה כשחברה שלך שם?"
"זה מה שאת חושבת? שבגלל המחמאה התרחקתי?"
"כן, כנראה חשבת שנדלקתי עלייך או משהו והתרחקת כדי להראות לי שאתה לא. אז הבנתי, אין לך מה לדאוג. אה ולמקרה שתהית, אני לא." רגזה ושילבה את ידיה
"לא מה?" הצקתי לה
"מחבבת אותך.", "בקטע הזה." מיהרה להוסיף
"באמת?" התקרבתי אליה
" כן." ענתה בהחלטיות
" זה חבל מאוד" התקרבתי עוד
"למה?" היא החלה להילחץ מהקירבה בנינו, ראיתי זאת בעיניה
"כי אולי אני מרגיש אחרת" המשכתי להתקרב
"ממ..מה זאת אומרת? יש לך חברה" נצמדה לדלת התא בגבה