Lost in reality

chapter 2

‎״את מוכנה?״ טומי שאל אותי, ״נולדתי מוכנה.״ עניתי לו, טומי רץ לחכות לי, ליד הביוב, התחלתי ללכת למקום שהלילה נגנוב ממנו, ״השעה 1:39, עוד דקה בדיוק טומי אמר שהשער נסגר.״ אמרתי לעצמי כששיננתי הכל טוב טוב בראשי, ״ועכ... שיו.״ אמרתי ורצתי לכיוון השער, הצלחתי לעבור ולהסתתר מאחורי אחד השיחים, השער נסגר, מה שאומר לי שכולם ישנים.
‎עברתי את הגינה הענקית ונכנסתי לבית דרך חלון פתוח, נכנסתי בזהירות והשתדלתי שלא להרעיש, הלכתי בבית וניסיתי למצוא את הביצה, אני רק יודעת שהיא מזהב ומעוטרת באבני חן, לפתע שמעתי רעש, של רגליים קטנות. ״אמא?״ הילד שאל כשהוא חצי ישן ולא עניתי, ״מי זה?״ הוא שאל והטה את ראשו הצידה, הורדתי את הכיסוי ראש שלי והתכופפותי אליו, ״הכל בסדר חמוד. תחזור לישון. רק באתי לחפש את הביצה מזהב שלכם.״ אמרתי בנעימות, ״הביצה ששם?״ הוא שאל אותי והצביע אל מאחורי, מבטי הופנה אחורה וראיתי אותה, ״כן. בדיוק. עכשיו תחזור לישון.״ אמרתי לו ושמתי עוד פעם את הכיסוי ראש שלי, שמתי את הכפפות ולקחתי את הביצה, דחפתי אותה לתיק וסגרתי במהירות, יצאתי במהרה מהבית ורצתי לעבר השער שנאלצתי לפתוח בעצמי, האזעקה הופעלה והתחלתי לרוץ, הורדתי את המסכה, היא גירדה לי מדי ונכנסתי במהרה לסמטה החשוכה, רצתי אל טומי כמו שעשיתי פעם קודמת ונתתי לו את החפץ, חייכתי אליו כמו כל פעם. זה מן סימן בשבילנו שאפשר להתחיל.
‎הוא חייך בחזרה ועזרתי לו להיכנס לביוב
‎בדקתי בכל מקום והמשטרות, כמו כל פעם המשיכו הלאה.
‎לא היה אף אחד והתחלתי ללכת בצעדים מהירים לעבר המקום שלנו.

התקרבתי יותר ויותר, קיוויתי שהוא יחכה לי שם עם החפץ ויגיד לי שמחר בבוקר נשאר רק עוד בן אדם אחד אבל לא. לא היה שם אף אדם. לא היה שם כלום.
‎כל המקום נשרף. גם המקום שלנו וגם כל האזור, העיניים שלי התחילו להתמלא בדמעות, המקום בו חוויתי כל כך הרבה נשרף עכשיו. הוא נעלם. הוא אף פעם לא יחזור, כל הדברים שהיו שם.

‎הלכתי שם, בתוך האש, לא אכפת לי להישרף רק להוציא משם מה שאני יכולה. אני לא רוצה לדעת מה יקרה לטומי אחרי שהוא יראה את זה, אבל אני לא אהיה פה כדי לראות.
‎במזל מצאתי את התיק שלי, הוא היה שלם, קצת מלוכלך אבל שלם, מצאתי כמה בגדים מסכנים ודחפתי אותם לתיק, האש כבר הייתה קרובה, הסתכלתי עליה וחיפשתי בו זמנית משהו עם היד, להציל את מה שאני יכולה.
‎נגעתי במשהו, אני אפילו לא יודעת במה ופשוט הרמתי את זה, התחלתי לרוץ משם, רחוק משם, משאירה את המקום ככה, מסתכלת פעם אחרונה ואומרת שלום.
‎התיק על גבי והמשקל שלו קל אבל אחרי הליכה כה מרובה אני חייבת להוריד אותו, אם הייתי יכולה הייתי משאירה משהו לטומי, אומרת לו שאני אוהבת אותו או חיבוק קטן. הוא היה שם כל הזמן לצידי.

‎למה האזור כל כך קר בלילות?
‎מבחוץ זה נראה כאילו הכל מואר ושמח ומלא אנשים, אבל מה קורה בשכונות הקטנות יותר? לאף אחד לא אכפת. הכל שומם, כולם עזבו אותן ועברו למקום טוב יותר.
‎נשארו פה כמה בתים בודדים, לעומת מה שיש בעיר הגדולה זה פשוט כל כך קצת.
‎הרמתי את התיק וחיזקתי את עצמי עם משפטי מוטיבציה שלא כל כך עזרו למצב.
‎המשכתי ללכת וראיתי שכונת בתים קטנה, התחלתי ללכת בתוכה, לבדוק לאיזה בית אני אלך כדי לבקש עזרה או סתם מקלחת חמה. הסתכלתי על הבתים, בחנתי אותם. ואז ראיתי בית, לא כל כך קטן אבל לא הייתי מגדירה אותו כענק, הלכתי לעברו, משהו משך אותי לשם.
‎הגעתי לדלת ונעמדתי מולה, לדפוק? לא לדפוק? אני אף פעם לא הייתי פה, אני לא מכירה את האנשים האלו. אוקי, אני אדפוק
3.
4.
‎ו...
‎״רק רגע!״ שמעתי מבפנים קול גברי והורדתי את ראשי, חיכיתי שהוא יגיע לפתוח ובינתיים שיחקתי עם הרגליים שלי באבנים הקטנות שהיו שם. הדלת נפתחה והרמתי את ראשי במהירות, ״שלום.״ הוא אמר והסתכלתי על העיניים שלו, הן כל כך מוכרות לי. ראיתי אותן. לא מזמן. ״סליחה?״ הוא שאל, הקול שלו מוכר. ראיתי אותו. ראיתי אותו אתמול. הוא זה ששאל אותי אם אני בסדר וברחתי ממנו.
‎״היי.״ אמרתי וזייפתי חיוך.

‎כל הזמן לקוות שמישהו ישאר.  

‎שיבדוק שאת בסדר.

‎שמישהו ידאג לך כמו שאת כל לילה שוכבת ערה ומקווה שכולם שם, בחוץ, בסדר.

כשראיתי את העיניים האלו, העיניים הבוהקות שלו, הרגשתי משהו מיוחד.