Lost in reality

chapter 10

(שכחתי להעלות את הפרק אתמול-סורי, תהנו!)

נ.מ קים
התעוררתי בבוקר ליום חדש, הרגשתי כל כך רע עם מה שקרה אתמול. אולי לא הייתי צריכה להעיף אותו? אבל הוא גדול ממני בכמה שנים. לא ככה רציתי שהנשיקה הראשונה שלי תהייה. רציתי שהיא תהייה עם מישהו שאני אוהב והוא יאהב אותי ואז נחיה ביחד באושר ועושר... לא? זה תמיד היה ככה בספרים שטומי היה קורא לי לפני השינה
חבל שזה קרה לעיתים רחוקות.

המשפט שהארי אמר אתמול לא מפסיק להתנגן במוחי. ׳זו בסך הכל נשיקה.׳ אולי הוא לא מבין שבשבילי לא? נכון, אולי בתור אחת שגדלה בלי בית אני יותר מידי בררנית אבל ככה טומי לימד אותי.
׳אני יותר מידי תלויה בטומי.׳

״בוקר טוב.״ שמעתי את קולה של סמנתה ונאנחתי, ״מה קרה, מותק?״ היא שאלה אותי, ״אין לי כוח לחיים האלו.״ אמרתי והיא פערה את פיה, ״אל תגידי כך. את עוד צעירה, לא חווית כלום.״ היא אמרה למרות שאתמול בלילה שיתפתי אותה טוב מאוד בסיפור האישי שלי והיא הייתה אוזן קשבת מעולה.

״אל תדאגי מותק. כל החיים עוד לפנייך, מה שהיה היה ומה שיקרה זה... זה כבר הגורל שלנו והוא נקבע מזמן.״ היא אמרה והצליחה להעלות לי חיוך קטן על הפרצוף.
״תודה סמנתה.״ אמרתי המהירות, בודקת מה השעה בטלפון שכבר לא יכלתי להסתיר מהם ואפילו נאלצתי לגלות את הסיבה.

״את והארולד הזה. אני בטוחה שזה סימן. אתם נועדתם להיות ביחד. אולי תביאי אותו לכאן?״ היא שאלה נלהבת, היא לא נורמלית. ולמה שניהם קוראים לו הארולד? ״הוא מביא את עצמו לכאן לבד.״ לחשתי והיא צחקקה, מסתבר ששמעה זאת.
״אני אחזיר לו את הטלפון אז זה לא משנה גם ככה...״

״טוב, אני אלך. תעשי את מה שאת חושבת לנכון ותזכרי לקום ב-9 כדי שתוכלי לרדת לעבוד ב- 9:30. יש לך שעה לישון.״ היא אמרה עם חיוך,

אני כל כך מודה לאלוהים שהוא נתן לי מישהי כמוה בחיים שלי, היא אישה כל כך טובה, היא האמא שאף פעם לא הייתה לי וג׳יימס הוא כמו אח שלי בתקופה שטומי לא פה.

השעון המעורר צילצל וחירפן את מוחי, ״תשתוק כבר!״ צעקתי עליו וצחקוק נשמע מהפינה של החדר, ״אם את תצעקי עליו זה לא יעבוד...״ הוא אמר, גלגלתי את עיניי, מה הוא עושה פה אחרי שהעפתי אותו מפה?! במקומו לא הייתי מתקרבת לאיזור של הבית הזה בכלל.

זה יותר מידי לילדה שעוד מעט בת 18.
עוד ארבעה שבועות בדיוק למען האמת.
״הארי, מה אתה רוצה?״ שאלתי עם מבט לא נחמד במיוחד, קמה מהמיטה ומכבה סוף סוף את השעון המטומטם, גוררת אחריי את השמיכה כי הקור של חודשי החורף לא כל כך לטובתי.