תודה על 150 קריאות תוך חודש! ⚡️
______________
קמתי מהמיטה שלי למשמע של דפיקות על הדלת, ירדתי למטה במהרה וראיתי את ג׳ייסון, עומד שם, ליד הדלת ונראה כאילו נרדם, "מי זה?" שאלתי בשקט והתקרבתי, הוא בקושי פתח את עיניו ואמר שהוא לא יודע, בדקתי בעינית ונרתעתי לאחור.
"ג׳ייסון." אמרתי בשקט והוא הזיז את ראשו אליי, "תפתח עכשיו את העיניים שלך!" אמרתי לו בכעס אבל בשקט והוא פתח אותן מהבהלה, "תקשיב לי, אני חייבת ללכת. תודה שאירחתם אותי, כשתפתח את הדלת והוא ישאל אותך אם ראיתי אותי אי פעם.. תגיד לו שבחיים לא ראית אותי. בבקשה. " אמרתי והדמעות עלו לעיניי במהרה, "מה קורה פה?" קווין שאל כשעצם את עיניו לא להסתנור מהאור, "למה אתם פה ב-3:30 בבוקר?!" הוא שאל ואמרתי לג׳ייסון באוזן לספר לו אבל יותר מאוחר, "תודה.. תגיד לבנים ביי בשבילי?" שאלתי את קווין עם חיוך קטן, "את כבר הולכת?" הוא הסתכל עליי והתקרב, "אני חייבת." אמרתי ושמתי את התיק שלי על הגב, בקושי נגעתי בו מהרגע שהגעתי כך שהוא נשאר מסודר וכל מה שהייתי צריכה לעשות זה לשים אותו על גבי.
נראה שעכשיו צריך לחזור לחיות בחוץ ולחשוב כל היום על טומי.
יצאתי מהבית והסתכלתי לצדדים, ראיתי את האיש שחיפש אותי ואת אחי מזה חודשים מנסה לשכנע את ג׳ייסון להגיד לו איפה אני בכל מיני תירוצים מוזרים, "אדוני, אני לא יודע מי אתה ואני לא יודע על איזה קים אתה מדבר. אם לא שמת לב עכשיו שלוש לפנות בוקר, תלך מכאן ואל תטריד יותר אנשים עם השאלות שלך. אני אתקשר למשטרה אם תמשיך בכך." שמעתי את קולו של ג׳ייסון אומר, זה סימן לי שעכשיו זה הזמן המושלם לברוח. קפצתי מעל הגדר שהקיפה את בייתם והגעתי לכביש שמתחתיה, הסתכלתי לאחור ולא ראיתי אדם, ידעתי שעוד מעט הם יגיעו והתחלתי לרוץ, כל כמה שניות בדקתי אם יש מישהו מאחורי, לא עצרתי לרגע, עד שהתחלתי להרגיש את הבטן שלי כואבת. מאוד כואבת. "בבקשה שלא החלטת לבקר היום" אמרתי למחזור המעצבן והלא סדיר שלי.
הגעתי לתחנת הדלק הקרובה ביותר שראיתי והורדתי את התיק מגבי, פתחתי את התא הראשון וראיתי חמישים דולר, חייכתי מעט ופתחתי גם את התא הגדול יותר, בו היה בקבוק מים ומעט חטיפים, 'זה למה הוא היה כבד יותר' חשבתי לעצמי בחיוך, אולי כן יש אנשים טובים בעולם הזה. נכנסתי וקניתי דברים נחוצים.
"אני יכולה ללכת למאוחרי הקניון, אין שם אף אחד. או שאולי ליד הבניין הנטוש, אומרים שהוא מסוכן אבל לא באמת אכפת לי כל עוד אף אחד לא יפריע לשינתי. אפשר גם מאחורי בניין עסקים אחד בעיר..." תכננתי את העזיבה שלי
החלטתי ללכת למאוחרי בניין של עורכי דין.
"משרדי סטיילס לעו"ד" היה כתוב על הבניין הגדול, כיוונתי את השעון שעל ידי ל- 5:30 בבוקר, זה מקנה לי רק שעתיים לישון, זה יותר טוב מכלום.
YOU ARE READING
Lost in reality
Fanfictionאיך זה מרגיש? להתנשק בפעם הראשונה לשכב בפעם הראשונה להתאהב בפעם הראשונה אלו שאלות ששאלתי את עצמי כל חיי ועדיין לא עניתי לעצמי עליהן. שאלתי כל כך הרבה שאלות רק כי בחיים שלי לא ידעתי. בקושי יצאתי מה׳בית׳ שלי למטרה של חברוּת. אבל אולי עכשיו? אולי עכשי...
