Lost in reality

chapter 7

המרתון הראשון מתחיל!
1/3

״שלום גם לך.״ הוא אמר עם חיוך, ״איך הגעת לפה?!״ שאלתי בסקרנות ופחד והסתכלתי על תוך עיניו, ״יש לי את הדרכים שלי.״
״בכל מקרה, מה אתה רוצה? למה באת?״
״כדי לדבר איתך קצת. נפגשנו היום ולא כל כך דיברנו...״
״באמת הארי... לא צריך. אני מסתדרת והכל טוב עכשיו. סמנתה וג׳יימס איתי והם שומרים עליי.״
״אוקי...״ הוא הנהן והשפיל את ראשו, נראה חושב, ״מה עם טומי?״ הוא שאל אחרי חשיבה מרובה
״אני לא יודעת. התייאשתי כבר מלחפש אותו.״ עניתי באנחה חלשה ומחשבות עליו עלו לי עוד פעם לראש, הארי כנראה שם לב וחיבק אותי, התחלתי להזיל דמעות על חולצתו,
טומי, הבן אדם הכי קרוב אליי בעולם נמצא איפשהו שם, כשכולם מחפשים אותו. יותר נכון אני והמשטרה.
אני מפחדת שיקרה לו משהו ואנחנו לעולם לא נתראה שוב.

״הכל יהיה בסדר.״ הוא ניסה להרגיע אותי והצליח, הפרדנו את החיבוק ואני שיחקתי באצבעותי.
״אני בכל זאת דואג לך.״ הוא אמר לפתע והרמתי את עיניי אליו, ״קחי.״ הוא אמר ונתן לי מעטפה לבנה, ״מה זה?״ שאלתי בסקרנות וחטפתי את המעטפה מידיו
״תקראי את זה כשאף אחד לא יהיה פה.״ הוא אמר, נשק לראשי כמו שטומי היה עושה ויצא כמו שנכנס- מהחלון.
אני אפילו לא יודעת למה נתתי לו.

למה נתתי לו להישאר?

למה נתתי לו לגעת בי?

למה?

הרי, אני בקושי מכירה אותו.
אחרי כמה דקות שהבנתי שסמנתה וג׳יימס ישארו למטה עוד קצת פתחתי את המעטפה
״אני מקווה שאת בסדר. אם לא תתקשרי.״ היה כתוב על הכרטיס הקטן,
סובבתי אותו ונגלה לפני מספר ארוך, מספר טלפון.
רציתי להתקשר מאוד, הייתי צריכה לפרוק עוד קצת ולהעביר את הזמן שלי. יצאתי מהחדר שלי והלכתי בשקט לתיק של סמנתה, חיטטתי בו ואז שמעתי את הדלת נפתחת, הוצאתי את ידי במהירות והסתובבתי, ״מה... את עושה?״ ג׳יימס שאל וישר את מבטו אליי, הוא הזיע והיה מלוכלך מעט, ״כלום. סתם הייתי רעבה.״ אמרתי, ״את רוצה שאני ארד ואכין לך משהו?״ הוא שאל, ״לא זה בסדר, דווקא אני אשמח לבוא לעזור לכם.״ אמרתי בכנות וגם כדי להוריד אותו ללמטה בחזרה, ״אני בספק אם אמא שלי תרשה, אבל עם הלחץ הזה לא תהיה שום בעיה.״ הוא אמר במהירות וסימן לי לבוא עם ראשו

הלכתי אחריו והצצתי מבעד למדרגות לקומה התחתונה, היו שם הרבה אנשים, סמנתה עמדה מאחורי הדלפק והקלידה משהו במחשב בזמן שכמות של אנשים חיכו שהיא תקליד את שלהם, הסתובב שם עוד מישהו עם תג שכתוב עליו: ״תומאס״ תיארתי לעצמי שזה השם שלו, הוא עבר בין אנשים והגיש להם אוכל או פינה את שולחנם, ג׳יימס ירד ואני אחריו, הוא נכנס מאחורי הדלפק ואני עמדתי מאחוריו, ״הי! יש פה תור!״ מישהו צעק עליי, נרתעתי לאחור והחיוך שהיה לי על הפנים נמחק, ״זה לא בסדר!״ עוד מישהי צעקה, הרגשתי מותקפת, ״קחי את זה ותיכנסי. עכשיו!״ ג׳יימס הגיש לי בד ואמר, קשרתי את הבד מסביב למותניים שלי והרמתי את הקרש עץ שהפריד בין המסעדה למטבח, ״קחי!״ הבן אדם עם התג שכתוב עליו ״תומאס״ צעק ודחף ליד שלי פתק קטן, ״עכשיו את שמה את זה פה.״ ג׳יימס הסביר לי מה לעשות עם הפתק, תומאס בא עם כמה פתקים כאלו וכל פעם עשיתי את מה שג׳יימס אמר לי לעשות, הלכתי למחשב הקטן בצד, הדפסתי את ההזמנה שוב ונתתי אחת לטבח.