פרסי והארי

11-חד קרן בררן

נ.מ-הארי

הרגשתי שאף אחד לא מבין מה עובר עליי בעולם הזה.
אנשים מרשים לעצמם להגיד דברים כמו 'אתה לא חייב הארי' 'אף אחד לא לא מכריח אותך הארי' הם לא יודעים שום דבר על מוניטין טוב או על כבוד בהוגוורטס.

איזו תדמית אני מייצר כשאני לא נרשם לזה, כשאני מחליט לא לעשות שום דבר משמעותי, אנשים יגידו שאני פחדן או נמושה ואז יעברו להעריץ מישהו אחר.
אולי הם אפילו העריצו את פרסי כי הוא הרי כזה 'גיבור' אחרי הכל.

רון והרמיוני עוקבים אחרי כמו תמיד, מנסים לתמוך בי בכל התקופה הרעה שאני נמצא בה שנקראת חיים.
"הארי רוצה ללכת למטבח לבקש משהו או משהו ?" רון שואל והרמיוני מיד הגיבה בחריפות דעת "ממש לא רון!, צריך לחכות לארוחות אחרת כל אחד היה יכול לקחת אוכל מבופה ענקי באולם הגדול מתי שהוא ירצה".

וכך מתחיל לו עוד ויכוח קלאסי של רון נגד החוק והרמיוני נגד רון.
יש להם דרך להיות יותר שקופים שהם מאוהבים אחד בשני?!
_____________________________

כל שאר השבוע עבר מצויין, ילדים רצים לכיווני, אני נאנח כי נמאס לי ממעריצים, הם חולפים על פניי והולכים לתשיעייה ,שמשום מה דמבלדור הציב אותם איתי בכל השיעורים, ואני נשאר מרותה ובלי הרבה התקהלות סביבי.
לעומתו נראה שהתשיעייה יודעים להסתדר עם כל ההתקהלות הזאת.

כולם הלכו לחדר אוכל לארוחת הערב החגיגית דמבלדור אירגן לכבוד טקס הבחירה.
אני ועוד חמישה ילדים אחרים בשנים חמישית שישית ושביעית בכל הבתים, ביניהם גם חלק מהתשיעייה, עמדו מול החדר קרן הלבן והמבריק דמבלדור הביא בצורה מאוד חשודה ומוזרה.

"כפי שכבר אמרתי" הכריז דמבלדור משום מקום, "כל מי שברצונו להתמודד בטורניר מתבקש לעמוד על הקו המסומן וחד הקרן יוכל לבחור שניים מכל בית"
כולם הביטו בו בבילבול, כי הרי לא היה שום דבר על הריצפה אבל אז דמבלדור העביר את שרביטו באוויר בצורה פס והופיע באורח פלא פס צהבהב זוהר על הריצפה במרחק של מטר מהחד קרן.

כולם מיהרו לעמוד על הקו כדי לא לעורר את זעמו של חד הקרן, אחרת הכל היה נגמר רע, רק פרסי הלך בקצב רגיל והגיע לקו כמה שניות אחרי השאר. ברור שדווקא הוא מזלזל בכל התהליך הזה.

בצידי השולחן הופיעו קופסאות שחורות גדולות שהשמיעו מוזיקה סמכותית, שהיסתכלתי על הרמיוני היא נראתה קצת מבולבל אבל היה לה שמץ של הבנה או אולי רק רעיון של מה אלו הקופסאות האלה. לעומתה רון נראה אבוד לגמרי. ובקשר לתשיעייה, הם התנהגו כאילו הכל כשורה אצלם.

חג הקרן התחיל ללכת לכיווני ולא הופתעתי, הרי דמבלדור אמר שהוא בוחר את הראוי, האדיב והאמיץ ביותר מכל בית.
להפתעתי הוא התחיל ללכת טיפה יותר שמאלה, אם הוא ימשיך ככה הוא יפספס אותי.
ניסיתי להידחף טיפה ימינה (ה.כ-הם הפוכים) אבל הוא כבר נגע בראשו של פרסי ומיד לאחר מכן של רון ששיכנעתי להצטרף אליי כדי שאני אבחר ים חבר שלי ולא עם זר מוחלט.

הסתכלתי על חד הקרן ואז על דמבלדור ואז שוב פעם על אחד קרן.
דמבלדור הכריז בקול עמוק וחזק מהרגיל "הנבחרים מבית גריפינדור הם פרסי ג'קסון ורון וויזלי".

כל אותו היום הייתה לי תחושה מעיקה שאני לא ראוי או שאולי אני לא הנבחר.
התחלתי לפקפק בעצמי בפעם המי יודע כמה אבל הפעם זה היה תחושה אחרת, לא יודע מה זה היה אבל זה רגש שיש לי בפעם הראשונה.

--------------------

תראו איזה פרק ארוך עשיתי
500 מיליםםםםםם