Balance

פרק 10

פרק 10

שלי

דניאל "את פנויה היום?"

חייכתי לעצמי והמתנתי מספר שיניות לפני שעניתי "כן, אני מניחה." הייתי כל כך מאושרת, קיוותי שקולי לא הסגיר אותי יותר מידי.

הוא נשמע מרוצה ששאל "בשעה תשע זה יהיה בסדר?"

"בטח, נתראה." השבתי בחיוך והבטתי לעבר השעון בלחץ, לעזאזל יש לי בקושי שעה ולא היה לי שמץ של מושג מה ללבוש, זה בכלל דייט או סתם יציאה כמו ידידים?

בבקשה תגיד שזה דייט.

"אוקי, אני אגיע לאסוף אותך, שלחי לי כתובת?"

"בטח." חייכתי והוספתי "נתראה, ביי."

ניתקתי בלי לחכות לתשובה, כי אין לי זמן! ואין לי מושג מה ללבוש.

שלחתי הודעה עם הכתובת שלי לדניאל, ורשמית אני יכולה להילחץ.

חייגתי לליהי וקיוויתי בכל ליבי שהן יוכלו לעזור לי להחליט מה ללבוש.

תומר

"גל," הבטתי בחשש מהולה בתקווה, "מה את עושה כאן?" שאלתי.

הסתרתי את עצמי ממנה וקיוויתי שהיא לא תוכל למצוא אותי, לפחות הגרסה המסוכנת שלה, ציפיתי שאם היא הצליחה למצוא אותי אולי היא לא מתכננת יותר להרוס את האיזון בעולמנו, התפללתי שהיא הצליחה לשבור את הלחש.

היא נכנסה בצעדים בטוחים, אך שהבטתי בעיניה הבנתי שזו לא הייתה אותה גל שהכרתי, הרחמים והרוך ששכנו בעיניה היו חסרים, עיניה בערו בצורך להרוס ולנתץ את הכול.

הלכתי אחורה וחיכיתי למוצא פיה, והיא הושיטה את ידיה קדימה, כאילו ביקשה שאאחז בה "תומר אני לא רוצה לפגוע בך, תצטרף אליי."

הבטתי בעיניה ואמרתי את האמת וקיוויתי שאולי חלק מהמילים שלי יגיעו אליה "לא, גל זו לא את, את אכפתית ורחמנית, את אוהבת את העולם שלנו ורצה בטובתו, את לא רוצה להרוס אותו."

היא הרכינה מעט את ראשה ושמטה את ידיה "לא הכרת אותי באמת, חשבתי שאתה תומר, יודע טוב יותר, תצטרף אליי תומר, אתה יודע בליבך שזה נכון."

אני "לא, את יודעת היטב שמה שאת עושה הוא לא נכון, הלב שלך יודע טוב יותר, אני לא מתכוון לעזור לך להרוס את העולם."

גל צעדה אחורה, היא הביטה לעברי בעצב ואמרה "אוקי, הצעה עדיין פתוחה שתדע מה טוב לך, תבוא."

גל עזבה את ביתי בלי לעשות דבר נוסף, הבטתי בדלת הסגורה, היה לי מזל, ידעתי שאם היא הייתה מחליטה להילחם נגדי לא הייתי מסוגל להתמודד מולה, היא הייתה חזקה ממני.

אסור לי לתת לה לעשות את זה חייבת להיות דרך לעזור אותה אבל אני לא חזק מספיק לעמוד מולה לבד.

הייתי חייב לגייס לצידי מישהו שיהיה מספיק חזק להתמודד מולה, אבל מי?

הייתה סיבה שהיא הייתה המכשפה העליונה, היא הייתה חזקה מאוד, והיא יכלה להביס כל אחד מאיתנו בלי למצמץ.

היה צריך עשרה מכשפים חזקים במיוחד כדי לעמוד מולה בלי להיפגע, וחמש עשרה כדי להצליח להפסיד אותה.

אבל כמעט כל המכשפים היו תחת הלחש, במיוחד החזקים שבהם ולכן גם הסתתרתי, עכשיו לא הייתה לי ברירה.

שלי

הייתה לי פחות משעה להתארגן, התקשרי למור והיילי וקיוויתי שהן יכלו לעזור לי לבחור את בגדי.

ליהי ומור התרגשו יותר מאשר עזרו, הם שמחו מול המחשב והיו עסוקות בהשערות במקום להועיל בטובם לעזור לי, עד שצרחתי וביקשתי מהן להתרכז.

"בסדר, מה את אומרת על השמלה השחורה?" ליהי שאלה.

הנדתי את ראשי "היא רשמית מידי, זה לא מתאים."

"מה לגבי הג'ינס והחולצה השחורה?" שאלה מור.

הנדתי בראשי שוב "יומיומי." השבתי.

"יש לי! החולצה השחורה עם החצאית הקצרה החמודה שלך."

"כן!" זה נשמע מעולה "תודה בנות, נדבר." ניתקתי את השיחה איתן.

התלבשתי, התאפרתי ורציתי עם הנעלים שלי ברחבי הסלון בדיוק שהפעמון בדלת צלצל, אמרתי לאמא שלי שאני אחזור בקרוב ופתחתי את הדלת.

דניאל חייך אליי והביט בי בהערכה שראה אותי, לקחתי את התיק שלי והמפתחות ויצאנו.

דניאל פתח לי את דלת הרכב, הסמקתי וניסיתי להסתיר זאת, הוא היה כל כך מקסים.

נסענו ברכב של דניאל, הוא פתאום עצר וזה גרם לי להושיט יד קדימה, הגוף שלי נהדף קדימה. לא הבנתי בהתחלה מדוע , הבטתי בו בשאלה, אך הוא לפט את ההגה בחוזה ולא להביט לעברי, הבטתי קדימה והבנתי, המחזה שנגלה לעינינו הייתה מזעזע.

דניאל שיחרר את החגורה ודהר קדימה, הוא אפילו לא הביט לעברי, אך עשיתי בדיוק כמוהו, היו אנשים ששכבו על הרצפה ללא רוח חיים. זה היה נורא, ככל שהתקדמנו הבנו שיש יותר ויותר אנשים מתים.

הייתה שם בחורה היא עמדה באמצע, מסביבה היה סוג של ערפל שחור, היא מלמלה מספר דברים לא מובנים ושלחה קדימה את ידיה שעשה זאת, הערפל נצמד לאדם וחנק אותה, נכנס לגופו, הוא סבל ודימם עד שמת, המחזה שנגלה לעינינו היה מעורר יראה.

אך דניאל אפילו לא מצמץ שרץ הישאר אליה, הוא דחף אותה קדימה ועיקם את שניה ידיה מאחורי גבה. היא רק צחקה אליו בבזוז והמשיכה ללחשש, היא לא נגעה בו אבל הוא נזרק הצידה במהירות ובחוזק שאף בן אנוש לא יכול לעמוד בזה. היא הביטה בו, צחקה והלכה, היא נעלמה כאילו מעולם לא הייתה, רק ההרס והחורבן היו עדות לכך שהיא הייתה כאן.

רציתי לדניאל ושאלתי בדאגה "אתה בסדר?" הושטתי לו את ידי והוא לקח אותה בחיוך קלוש ונעמד.

הוא הביט מסביב, למרות שהיה נראה שכואב לו ומצחו וידו דיממו, הוא דאג לשאר "אני בסדר, בואי נציל את מי שאפשר."

הושטתי יד למצחו "אבל אתה מדמם." אמרתי.

הוא עצר את ידי והביט בי "אל תדאגי," הוא אמר בכנות "אני אהיה בסדר, אני מבטיח."

הנהנתי לעברו, אך עדיין לא הפסקתי לדאוג לו ומידי פעם שלחתי לעברו מבטים מודאגים.