Balance

פרק 14

פרק 14

תומר

"הלו?" ניסיתי שוב את מזלי וקיוויתי לתשובה.

אחרי כמה שניות, שמעתי נשימה ארוכה ואחריה קול ששאל בחוסר ביטחון "תומר, זה באמת אתה?"

הנהנתי ורק לאחר מספר שניות הבנתי שעליי לענות, כי מי שהיה מהצד השני לא ראה אותי "כן, זה באמת אני."

"ואוו, תומר, לא דיברנו זמן רב." לירן השיב, השמחה נשמע בקולו "אני שמח לשמוע ממך סוף-סוף, מה שלומך?"

נאנחתי, הוא שמח שהתקשרתי, אך בפי לא היו בשורות טובות "לא טוב." אמרתי ושמטתי את כתפיי, זו הייתה האמת.

לירן נשמע מודאג ששאל "למה, מה קרה?"

הייתי צריך את עזרתו, ואתחיל מזה שאספר לו את האמת "אתה זוכר את גל?"

לירן ענה בחוסר הבנה מסיום "כן, סיפרתי לי עליה, אך מה היא קשורה לכך?"

נאנחתי, האם יכולתי לספר לו? סמכתי אליו, אך לא סמכתי על השאר "היא איבדה את דעתה בעקבות משהו שקרה, אך אני לא יכול לפרט כאן, נוכל להיפגש?"

לירן נשמע נחוש וענה "בטח, איפה תרצה?"

חייכתי, זה מעולה "אני אוכל לאתר אותך, אם תאשר לי."

לירן השיב "אוקי, מה אני אמור לעשות בשביל כך?"

"לומר כך, אני מאפשר לתומר לאתר את מקומי." הוא חזר אחריי, הודעתי לו וניתקתי את השיחה.

עכשיו נותר לי היה להטיל את הכישוף על איתור המקום שלו.

לירן

תומר היה מישהו שהכרתי ללא כוונה, חשבתי שהגורל זימן אותו אליי והוא עזר לי בכנות ולכן שהתקשר וביקש את עזרתי, הסכמתי ברצון, לא היה סיכוי שאסרב.

הוא אמר שהוא יגיע וחיכיתי לו, תהייתי מה קרה שגרם לו להיות כל כך לחוץ, הוא סיפר לי בקצרה על גל, אך הייתי סקרן לדעת מה הפר את שלוות הנפש של תומר.

הבטתי לעבר ליהי שהתקדמה לעברי, פתחתי בפנייה את ליבי וסיפרתי לה את האמת ועדיין היא ברחה מבלי להגיד דבר.

ליהי נעמדה מולי, חיוך התנוסס על פניה, היא הייתה רגועה, בניגוד לפעם הקודמת שבה היא ברחה ממני" היי, מה קורה?"

שלבתי את ידי על חזי וגיחכתי "אני חושב שאני צריך לשאול אותך את זה, לא?"

ליהי הסמיקה שהרכינה את ראש "כן, אתה צודק."

הרמתי גבה וחיכיתי "את הולכת לספר לי או לא?"

ליהי מוללה את החוט בקצה חולצתה וענתה "אני מצטערת." ולאחר מכן היא הרימה את מבטה והציצה קלות עליי "אני א ציפתי לכך שתדע את כל מה סיפרת לי, זה היה מפתיע, לא ידעתי איך הייתי אמורה להגיב."

"אוקי." נמתי עמוק "אני סולח לך."

היא הביטה לעברי בחיוך כנה "תודה."

הנהנתי ולרגע עמדנו כך מחייכים ללא מטרה.

"האמת היא שרציתי לשאול אותך משהו." היא שברה את השתיקה בנינו.

הנהנתי בראשי וסימנתי לה להמשיך.

"רציתי לדעת מאיפה אתה יודע את כל מה שסיפרת לי, הרי ברור שיש לך מקור מסומך."

הבטתי בשעון ואמרתי "זה סיפור ארוך, לא מתאים לדקה שיש לנו עד הצלצול."

היא הנהנה "אפשר אחרי בית הספר."

"אוקי, איפה?" שאלתי.

"בבית שלי."

הנהנתי "מה הכותבת שלך?"

היא הוציאה את הפלאפון הקלידה ושמעתי צלצול של התראה בפלאפון שלי.

"שלחתי לך." היא חייכה "ניפגש." הוסיפה ונופפה לי לשלום.