פרק 23

119 5 0
                                    

פרק 23

תומר

התעוררתי לאחר זמן מסיום, הבית היה ריק למעט לירן שישב מולי.

התרוממתי והתיישבתי, הוא הניח מולי כוס מים, לקחתי ושתתי בלגימה רצופה "איפה כולם?" שאלתי לאחר הנחתי את הכוס בחזרה על השולחן.

"הלכו לחפש רמזים או כל דבר שיכול לעזור להם, לפחות ככה האמת שזה מה שאמרתי להם, רציתי שיצאו החוצה כדי לנשום אוויר צח."

צחקתי לעברו "זה תוכנית לא רעה."

"כן," הנהנתי לעברו "לפחות הם לא עמדו כאן מחכים לרגע שבו תעורר, זה לא היה מועיל לאף אחד מהם."

התעוררתי ונשמתי עמוק, גיששתי אחר המקום שהם נמצאים "אנחנו צריכים לחזור."

לירן הנהן לעברי ועצם את עיניו ושרק, תוך פחות מדקה כולם עמדו לצידי.

הנהנתי לעברו בהתפעלות "יש לך אחלה שיטה."

הוא הניד את ראשו "קח אותנו כבר, בלי להתחכם יותר מידי."

"בואו נלך." החזקתי את ידיהם וכמו בפעם הראשונה השקעתי את כוחותיי כולם בלהעביר אותם לשם.

שהגענו לא יכולתי להחזיק יותר ואיבדתי את הכרתי.

ליהי

"הגעתם שוב?" הבטתי לעברם ולא האמנתי שהם חזרו, הרי שלחתי אותם מכן על מנת שלא יהיו במרכזו של הכאוס שהתחולל סביבי, אך נראה שלא יכולתי להרחיק אותם.

איתן הנהן לעברי "אנחנו נעזור לך, את לא יכולה לשלח אותי מכאן, את אחותי אנחנו תמיד נהיה יחד."

חייכתי לעברו בכנות ולחצתי את כתפו והוא הנהן לעברי.

היה לי את הכוחות שלהם, היה לי את התמיכה שלהם וידעתי שיכולתי לעשות הכול.

"תומר!" נשמעה צעקה מאחוריי, וראיתי את תומר מוטל על הקרקע ולירן התיישב לידו וניער אותו, ניסה להעיר אותו, אך הדבר לא עבד.

"אני אסתדר בלעדייך, לכי."

הגעתי לעברו של לירן ששכב על הקעקע והנחתי את ידי על מרפק ידו של תומר והבטתי את הצער והדמעות שנראו בעיניו של לירן.

הדופק של תומר לא היה קיים כמו הנשימה שלו.

הוא בכה את ליבו, הנחתי את ידו על שלו ונתתי לו לבכות ככל שרצה, לא יכולתי לעצור זאת והשברון שלב שלי היה מוחשי, לא הייתי צריכה לשלוח אותם, אם לא הייתי עושה זאת, תומר עדיין היה חיי.

רציתי להגן על האהובים שלי, אך סיכנתי אחרים.

דמעות עלו בעיניי שהבנתי את מה שעשיתי, המטרה שלי הייתה להגן אך גרמתי למוות של מישהו אחר.

החרב שלי עדיין הייתה בידי, הייתי חייבת לשנות זאת, זכרתי שתומר אמר שיש לחש מסוכן, את הלחש הזה התכוונתי לשבור.

BalanceWhere stories live. Discover now