Crushed

6.5 | כוס מיץ

היא עונה מיד. ה"היי" שלה נשמע כל כך שמח, כאילו חיכתה לטלפון ממני. "בדיוק חשבתי עלייך." היא אומרת. ובמקום להיות להודות לכל האלים על כך שהיא אומרת את זה, אני פורץ בבכי כמו תינוק. אני חושב שחלק מהלב שלי טיפה נשבר, האבן הענקית שיושבת לי על הלב מעבירה איכשהו גם על עיניי, כאילו כל העול שהרגשתי מהרגע שאבי התקשר אליי עכשיו יוצא. אין לי אפילו שמץ של מושג איך לגשת לזה, איך לחשוב על המקרה הזה כמשהו אמיתי ולא מין סיוט דפוק. אני שומע את זואי סוג-של נבהלת מפרץ הבכי שלי, אני חייב להודות שגם אני די מופתע. ממש לא בא לי שזואי תתפוס אותי כבכיין וחלש, אבל האמת שזו הדמות שלי כרגע. "פאק, קאל. מה קרה?" היא שואלת בקול מעט מבוהל, כאילו הדבר האחרון שציפתה לשמוע ממני זה בכי.

אני מנסה להירגע, לנשום עמוק ולא להתפרץ בבכי פעם נוספת. אני מסתכל על כוס המיץ שמונחת על השיש שמזגתי לעצמי לפני כמה דקות, היא מלאה עד הסוף בנוזל הצהוב של מיץ תפוזים. אני חייב להודות שהייתי בטוח שאפיל את הכוס על הרצפה כשאבא שלי סיים את השיחה שלנו לפני דקה, הייתי בטוח שבדיוק כמו בסרטים הכוס תיפול על הרצפה, תתנפץ למלא שברים ותכולתה תמלא את המטבח. אבל האמת שהטלפון היה זה שקיבל את המכה, כי הוא נפל לי, ממש נפל לי, כשאבא שלי אמר שהוא נוסע עכשיו מהעבודה והוא יתקשר אליי כשיגיע לרכב. ברגע ששמעתי את הרעש שנגרם מנפילת הטלפון שלי התעשתי, ניסיתי לפחות. שמתי את הכוס על השיש לפני שאפיל גם אותה, הרמתי את הטלפון שלי, ובלי בכלל מבט נוסף על המסך שאולי שברתי התקשרתי לזואי, אפילו לא הלכתי לאנשי קשר וחיפשתי את איש הקשר שלה, פשוט הקשתי את המספר טלפון שלה מרוב שהייתי חייב לדבר איתה.

היא ענתה בצלצול הראשון, והקול שלה גרם לי לאבד את עצמי לרגע. אולי כי משהו בקול שלה הרגיע אותי אבל גרם לי להרגיש כאילו איבדתי משהו יותר מידי גדול מידי בשביל לדבר עליו. וגם ניחם אותי, כי היא תמיד ניחמה אותי. אני שומע את ההלם שלה בדממה שהשתררה בקו טלפון, שום דבר לא נשמע חוץ מהנשימות הכבדות שלי ורעשי הרקע מהצד שלה. ידעתי שהיא לא יודעת מה להגיד ואיך להגיב, אבל ברגע שהיא שמה לב שאני כבר לא בוכה היא אמרה את שמי בקול שקט. "מה קרה?" היא מוסיפה.

אני בולע את רוקי, העיניים שלי שורפות ואני מרגיש איך הלב שלי מכביד עליי. משהו בסיטואציה בה גורם לי להיזכר בפעם שאני והוריי הלכנו ללונה פארק ועליתי על רכבת ההרים, וברגע הירידה למטה הלב שלי איבד תחושה וצרחתי מפחד ושמחה. עכשיו הרגשתי את ההפך הגמור, כי הלב לי כאב כל כך שלא יכולתי להאמין שפעם לא הרגשתי בו לכמה רגעים. ולא הרגשתי כאב בכלל אלא רק אושר. כרגע אני מרגיש את הלב שלי כבד מתמיד, והוא כואב כל כך שזה מגוחך עד צחוק. אני מרים את עיניי מהרצפה הנקייה, לא זוכר בכלל שהתחלתי להסתכל עליה מלכתחילה, ומסתכל על כוס המיץ. אני מנסה לדבר ולהסביר לזואי מה קרה, אני רוצה להסביר לה למה אני לא מצליח לדבר. אני רוצה שהיא תבין את האימה לי ותגיד שהיא כאן בשבילי. אבל בקושי הצלחתי לדבר.