Crushed

1 | שקוף

מוזר לחשוב שפעם הייתי במרכז העניינים ובאמת אהבתי את זה, כי עכשיו, ממש ברגע זה, כאשר אני נכנס למבנה בית הספר ועשרות זוגות עיניים מביטות בי, אני רוצה לצרוח. הן בוהות בי, חותכות את עורי וגורמות לי להרגיש כאילו מישהו חילל את נשמתי. אולי אני דרמטי, אבל זה פשוט גרם לי לקלוט כמה מהר הפכתי מאחד הילדים הכי מקובלים של שכבת י"ב לתחתית הרשימה, יחד עם החנונים והגיקים, שאני בכלל לא בטוח מה ההבדל. זה מוזר פתאום לחשוב על השינויים שמהיום הולכים לתקוף אותי, אחד אחרי השני.

כמו ליד מי אשב בשיעור ביולוגיה אם לא ליד החבר הכי-טוב-שלי-לשעבר שברגע שזואי עזבה אותי גם הוא, או איפה אשב בשיעור ספרות אם לא לידה, שטן שנראה כמו מלאך. שטן שאני עדיין אוהב ושונא בכל נשימה שלי, מתעב בכל צעד נוסף שאני עושה לעבר המעבדות של שיעור מדעים, זה מרגיש כאילו אני הולך להתפוצץ רק מלחשוב על מה שקרה. כן, זה מה שאהבה עושה - הורסת. וכמובן שעברה לי המחשבה על הקפיטרייה, אבל על ארוחת הצהריים אני כבר ויתרתי מראש, זה סתם יהרוס את מה שנשאר מהנשמה שלי.

הלב שלי פועם חזק כל כך עד שאני כבר לא בטוח אם אני לא הולך להתעלף על הרצפה המלוכלכת של בית הספר, זה די משוגע... איך פעם הידיעה שיום לימודים קרב חיוך רחב התקבל בברכה על שפתיו, ועכשיו אני פשוט רוצה לברוח כמה שיותר רחוק. אני לא מצליח לראות שום דבר, או אולי מנסה בכלל. אני מסתכל קדימה, אבל כל מה שאני רואה אלו דמויות מטושטשות שגורמות לי לחשוב שאולי אני דומע, או שאני צריך משקפיים, או שניהם. אני מעביר את גב כף ידי על פני עיניי בתנועה מהירה וקולט טיפה נוצצת גולשת על ידי. כשאני מסתכל שוב קדימה, הכל חוזר להיות ברור, אבל כשאני חושב על זה אני רוצה לראות מטושטש, לא לראות כלום... אפילו להרגיש. כאילו, שיט. איך נכנסתי לתוך כל המצב הדפוק הזה מלכתחילה?

אני מתקדם בלי באמת לחשוב, המוח שלי איכשהו מצליח לכוון אותי לכיתה שבה אני אמור ללמוד בדרך כלל, אני משפיל את ראשי מטה בזמן שאני צועד לעבר מעבדות מדעים. בא לי לבכות, אני פתאום מרגיש כאב חד בלב. אין לי אפילו מושג איפה לשבת, איך אני אמור לעבור יום שלם של לימודים? אני מרגיש איך הראש שלי מסתחרר, אני מצווה על עצמי להתייצב. זה מדהים אותי כל פעם מחדש איך פעם היה לי באמת טוב, באמת הרגשתי שאני נמצא במקום שגורם לי לחייך כל פעם מחדש. ועכשיו... עכשיו אני הולך עם ראש מורכן לכיתה בלי באמת להסתכל או לחשוב מה הדרך. והלב שלי עוד שנייה מתפוצץ מהכאבים שהיא גורמת לי. בא לי פשוט להיעלם, לדעוך מכאן, למות.

מי היה מאמין שנערה תגרום לי להרגיש הרגשות כאלו?

אני נכנס לכיתה בצפייה לראות את כל ילדי הכיתה מפנים את עיניהם לכיווני, מצמידים את ידיהם במקביל לפיהם ומתלחששים עליי, אבל המחזה שאני מקבל אפילו גרוע יותר - אף אחד לא מסתכל עליי. אני אפילו לא יודע אם להיות אסיר תודה או לרצות להיעלם מהר יותר. זה מרגיש כל כך רע, כל כך שונה. פעם הייתי מגיע עם החברים שלי לבית הספר ונכנס לכיתה איתם, כל העיניים היו עליי. ואני לא נרקיסיסט - אבל הבנתי למה. לא שאני יפה מספיק בשביל שיסתכלו עליי, כי אני לא כזה יפה, אלא בגלל שהצלחתי להיכנס לחבורה העליונה בזמן שאחרים נהדפו אחורה ונפלו מטה.