Crushed

4.5 | חיוך שנראה מאולץ

אז הייתה לי חברה, סוג של. האמת שחוץ מהפרט המאוד קטן ולא חשוב הזה שאני וזואי לא דיברנו על מה אנחנו, היינו במערכת יחסים. אני חייב להודות שלהיות בסוג של מערכת יחסים זה אחד הדברים הכי מספקים שחוויתי. זה גרם לי לקום כל בוקר במין צפייה כזו, כאילו אני מחכה לראות אותה. אני בטוח שהיא ידעה שאהבתי אותה, אני די בטוח שכל מי שהעיף בי מבט אחד כשדיברתי איתה קלט את זה.

לרוב התיישבנו בחצר בית הספר לארוחת צהריים, כמו עכשיו, ופשוט דיברנו. לפעמים שון הצטרף עם אחת הבנות השבועיות שלו והתמזמז איתן מול הפנים שלנו. לא שהיה לי אכפת. אני מכניס מלפפון שחתכתי בבוקר לפה שלי בזריקה קרובה ומסתכל על הסביבה. אני, זואי, שון והחברות שלו ישבנו בחלק האחורי של בית הספר על הדשא, מצד ימין היה את המבנה של המעבדות, מלפנים יש את המבנה של השכבה שלנו. ישבנו קרוב לגדר ככה שמאחורינו ומצד שמאל הכל היה מלא בעפר.

אני לוקח מלפפון נוסף ומציע לזואי, היא מנידה בראשה לשלילה בזמן שהיא לוגמת מהסודה שלה, אני מעיף לעברה מבט נגעל והיא מבינה מיד שאני מדבר על השתייה שלה ומחייכת בסיפוק. החיוך שלה כל כך מקסים, לעזאזל. "התאמנת למתכונת בביולוגיה?" אני שואל אותה, אני חרשתי את החיים שלי על הבגרות הזו. אמא שלי אמרה אמרה שאם אני לא אשפר את הציונים שלי היא... תחשוב על משהו. אני די בטוח שהיא רותחת עליי כי איחרתי בשעה ל"עוצר" ביום שנפגשתי עם זואי. אבל זה היה שווה את זה.

היא מעקמת את ראשה, שיערה המתולתל נוטה לצד ימין, אני מחניק חיוך ומנסה לא לרכון לנשק אותה. אני ממש גרוע בזה, גיליתי את זה לאחרונה. אני פשוט לא יודע לשלוט ברצון שלי להיות איתה כל הזמן. אני מניח שזה יצא טוב שאנחנו באותה כיתה כי ככה אנחנו ביחד כל הזמן. אחד הדברים הכי נהדרים בחבר או חברה זו ההרגשה הזו שאתה שווה משהו. אני לא יודע ממש איך לתאר את זה, אבל זה כאילו... אתה יודע (ולפעמים רואה) את הבן אדם הזה בוהה בך ואתה כאילו מרגיש את הלב שלך משתולל רק מזה. זה כאילו גורם לך לדעת שאתה לא חתיכת פח, שאתה באמת שווה שאיזה מישהו יחשוב על לנשק אותך או יחייך כשהוא מדבר איתך.

"לא קאל, לא למדתי." היא אומרת עם טון סרקסטי ומחייכת חיוך עקום, אני אוהב את החיוך העקום שלה. למרות שזואי נראית מהבנות האלו שלא שמות על שום דבר, היא מאלו שחורשות את החיים שלהן על כל מבחן שקיים וכנראה לא מסוגלות לקבל מתחת לתשעים, לפני כמה ימים שאלתי אותה מה הציון הכי נמוך שלה, זה שמונים ושבע. כאילו, מה לעזאזל? אני מחייך אליה והיא מוציאה לי לשון. "חרשתי עליו בטירוף, אני ממש מקווה להצליח בו." היא אומר, אני כמעט פורץ בצחוק כי אני יודע שהיא תצליח. היא לוגמת שלוק נוסף מהשתייה שלה ונאנחת.

אני נשען על הגדר האפורה שמאחוריי ומסתכל על בניין בית הספר שממוקם ממש מולי, עשרות חלונות שחלקם מוסתרים בוילונות נראו מלפניי, אני מסתכל על החלון של הכיתה שלנו ורואה שהוא מוסתר בוילון כי הבוקר הסטתי את הוילון כשהגעתי לבית הספר, משום מה הרגשתי לא בנוח כשהחלון היה פתוח, לא שמישהו יכול באמת לראות מה קורה בכיתה שלנו מבחוץ כי הכיתה שלנו נמצאת בקומה השניה. אני מסתובב לעבר זואי ורואה שהיא מתעסקת בטלפון שלה ולפי הנגיעות המהירות בחלק התחתון של הטלפון אפשר להבין שהיא מסמסת למישהו. כשהיא קולטת שאני מסתכל עליה היא חצי מחייכת וחצי מגלגלת עיניים, אני מוציא לה לשון, בדיוק כמו שהיא הוציאה לי כמה שניות קודם.