Crushed

11 | נשימה עמוקה

לפעמים קורה לי שאני לא נושם לפעמים בגלל שאני מדבר כל כך הרבה שקורה שאני פשוט לא נושם כמו שצריך, או לפעמים בגלל שהראש שלי היה עסוק בלחשוב על משהו ופתאום אני נושם וקולט שפשוט לא נשמתי כמו שצריך במשך כמה שניות. לרוב כשזה קורה זה נשמע כמו אנחה, אני מניח שזה סוג של מה שזה. לרוב כשמדובר במקרה השני, אני מרגיש סוג-של הקלה, כאילו הנשימה העמוקה שלקחתי באמת סידרה דברים... למרות שהיא לא באמת עשתה כלום, ואז יש לי צביטת כאב מהירה בחזה.

ההקלה שאני מרגיש עכשיו היא מפתיעה, מין הרגשה שלא הרגשתי חודשים. אני מרגיש כאילו המטען שסחבתי איתי חודשים פשוט נעלם ממני. דקירת הכאב שהרגשתי בכל פעם שניסיתי להיזכר במשהו מהחטיבה ותחילת התיכון שכך. אני מניח שהחלק בי שכן זכר את מה שקרה ידע את הכאב הזה, אז למרות שהראש שלי היה ריק בכל פעם שניסיתי להיזכר בעבר ועכשיו הוא מלא בזכרונות של מישהו אחר ולא שלי. אני מרגיש הקלה.

כי אחרי חודשים שהרגשתי אבוד, אחרי שבקושי ידעתי מי הייתי למשך תקופה מאוד ארוכה, עכשיו אני יודע לפחות חלק.

התראה של טלפון מוציאה אותי ממחשבותיי, אני מפסיק עם הבהייה שלי בנקודה מאחורי ג'סיקה ומשפיל את ראשי לכיוון הכיס שלי, ממנו אני מוציא את הטלפון שלי ולוחץ על המסך למשך כמה שניות, שהמסך נפתח אני רואה הודעה מסם ששואל אותי אם הוא יכול לבוא אליי, אני פותח את הטלפון בעזרת הקשת הקוד והוא נפתח לי ישר לשיחה, אני מיד רושם לו שכן ושולח. אני מניח את הטלפון בעדינות על הספסל החום ומישיר מבט לג'סיקה, חיוך קטן פרוס על שפתיה.

אני משחרר נשימה עמוקה פעם נוספת ומעביר את לשוני על שפתי התחתונה לרגע, כשאני מחליט מה להגיד אני מיד מפסיק. "תודה, באמת. אני יודע שזה בטח היה חרא להיזכר בכל השיט של פעם." אני מסתכל עליה ומנסה לקרוא את הרגשות שלה, אבל לא מצליח. אני מתחיל לשחק בטלפון שלי עם אצבעותיי בלי להסתכל עליו ומחייך.

אני לא יודע למה העובדה שפתאום אני יודע מה קרה עם ג'סיקה כל כך משחררת אותי, אולי בגלל שבחודשים האחרונים מאז שאני זואי נפרדנו הרגשתי חסר נשימה כל הזמן, לא מצאתי את עצמי, הרגשתי אבוד מכל הדברים האלו שלא ידעתי, השאלה העיקרית שהעסיקה אותי היא למה זואי סיפרה לכולם שהיא בגדה בי עם שון, אבל פתאום משהו השתנה. מאז אותה שיחה עם סם אני מרגיש שהכאב שלי פחת, כאילו זה שמישהו נכנס בי והודה בכך שזה נראה כאילו אני נהנה מהכאב הזואי עזר לי להבין שהייתי צריך את הזמן הזה להתאבל על זואי, הייתי צריך את הכאב הזה בשביל לראות הכל בבהירות עכשיו, הייתי צריך להישבר כדי להתאחות. זואי אמנם הרסה אותי אבל רק בגלל שנתתי לה, והייתי צריך את זה בשביל להתעורר מהזייה שדמיינתי.

היא מסתכלת עליי כאילו היא יודעת שזה עזר לי. "אני מניחה שהייתי חייבת לך את זה ." היא אומרת, אני מחייך ומרגיש את הלב שלי מפרפר כזה, אבל לא בצורה של לחבב מישהו - אלא הרגשה של שמחה עצומה רגעית, מחשבה מהירה של, "הכל יהיה בסדר, אני אהיה בסדר." אני מהנהן, מסכים איתה במקום מסוים. אני משפיל את עיניי לידיה שמחזיקות בטלפון שלה בצורה שנראית חזקה מדי, כאילו הוא גלגל ההצלה שלה.