Crushed

3 | נער דכאוני בלי חברים

אני נכנס לכיתה בשקט ומקווה שאף אחד לא יהיה בכיתה, לשמחתי אני צודק. אני פוסע באיטיות לעבר שולחן נידח בזמן שהאוזניות באוזניי הורסות לי את חוש השמיעה. לא ממש אכפת לי. אני מתיישב באיטיות ומקווה שזואי לא תגיע בקרוב, או בכלל. אני מקווה שמרפי לצידי. אני עוצם את עיניי באיטיות ומשכיב את ראשי על השולחן המקושקש כשזרועותיו משמשות ככרית, אני לא יודע מתי התחלתי להיות עייף כל הזמן, למען האמת זה די מתיש להיות עייף כל הזמן. פעם תמיד הייתי בעל אנרגיות, אני מניח שהפסקתי להיות כזה כשגיליתי שזואי בגדה בי. מצחיק, הפסקתי להיות הרבה דברים ברגע שגיליתי שזואי בוגדת בי.

לפני שאני מספיק לשקוע ברחמים העצמיים שלי, ויש המון כאלו, אני מרגיש שמשהו טופח על כתפי, עם המזל שלי זו כנראה זואי. להפתעתי זו לא, למען האמת זה לא מישהו שאני מכיר. אני די בטוח שהוא איתי בכיתה, אבל זה רק בגלל שהכיתות לא משתנות מתחילת חטיבת הביניים ושפעם היו לי המון חברים בכיתה, לא כמו ג'סיקה, שגיליתי לפני כמה ימים שהייתה התאומה שלי בערך, אלא כאלו שאתה אומר להם שלום כשאתה רואה אותם ברחוב ונותן להם כיף כשאתם נפגשים בכיתה. אז אולי הוא היה מהחברים האלו, אבל האמת שאין לי מושג כי חוץ מג'סיקה אני כמעט לא זוכר פרצופים. הזיכרון שלי תמיד היה גרוע, הקטע הוא שהלב שלי ממש טוב בלזכור כאב אז אני לא יודע כמה זמן יכאב לו.

אני מסתכל על הנער שמולי שישב על השולחן שנמצא במקביל לשולחן שלי, יש לו שיער ג'ינג'י ומלא נמשים על פרצופו החד. הוא היה נראה ביישן, והאמת שהייתי בטוח שהוא ממש ביישן כי משהו בדרך שבה הוא הסתכל עליי נראתה לי משונה. אבל כשהוא פתח את הפה שלו הבנתי שטעיתי. "מה הקטע שלך?" הוא שאל, הוא לא שאל את השאלה בקול מתנשא או עצבני, יותר מסוקרן. אבל מלא ביטחון עצמי, שזה גרם לי להרים גבה כי המחשבה על כמה ביישן הוא נראה התנגשה לי שוב ושוב בביטחון העצמי שנשמע שיש לו.

אני לא יודע ממש מה לענות, כי גם אני בעצמי לא ידעתי מה הקטע שלי. אני בן נוער מדוכא בגלל שהנערה שהפכה את החיים שלו למושלמים הרסה אותם. מממ... לך תסביר את זה למישהו. ובעצם אני לא חייב להסביר לו כלום, אנחנו אפילו לא חברים, לא שיש לי. "אה, תסלח לי?" אני אומר לו בקול הכי ביקורתי שיכולתי להפיק.

הוא מחייך, לפתע הוא כן נראה בעל ביטחון עצמי, כאילו חיוך ושתי גומות הן המתכון לביטחון עצמי. אני לא יודע למה אבל משהו בחיוך שלו גורם לי להרגיש מין שקט כזה, כאילו אני יודע שהוא לא בא לבקר אותי או להתנשא עליי. אולי הוא כן שופט אותי מבפנים ולא אומר על זה מילה, אבל כולנו שופטים אחד את השני אז זה לא כזה משהו חדש. הוא מסתכל עליי במשך שניות ארוכות לפני שענה; "אתה מתנהג כמו נער דיכאוני בלי חברים, מה שכנראה נכון, וזה ממש מעצבן כי זה נראה כאילו אתה חושב שהכל מגיע לך."

אני בוהה בו, כנראה שטעיתי לגבי הקטע שהוא לא הולך לבקר או להתנשא עליי כי זה בדיוק מה שהוא עשה, משום מה זה מעלה לי חיוך על הפרצוף כשאני מבין שטעיתי כל כך בקריאת בן אדם. בני אדם זה דבר גס רוח, אנשים חושבים שאם הם צינים או לא נחמדים זה הופך אותם למגניבים או שטות דפוקה אחרת. אני שונא אנשים גסי רוח, כי בסוף אתה יוצא המובך בסיפור ומצטער על זה שאמרת או עשית משהו בכלל. ולפי איך שהוא מדבר אליי, הוא ממש גס רוח. "אה, טוב. אנחנו מכירים שאתה מדבר אליי ככה?" אני שואל, אני שונא כשאנשים גסי רוח, אבל אם מישהו מגעיל אליי אין לי סיבה לצאת פראייר ולתת לו לרדת אליי.