שוטר שובב~

פרק 13

- תחנת המשטרה חדר החקירות -
"הצלחתי לשבור אותו ולהוציא מימנו מידע מאוד רגיש וחשוב וכדאי שתידע אותו" אחד השוטרים אמר למפקד התחנה.
"אז אני מבין שצריך לקחת את קמרון לחקירה" המפקד אמר בפנים חמורות.
- נקודת מבט קמרון -
בבוקר הרגשתי הקלה משום מה.
התארגנתי נישקתי את ראשו של קים ויצאתי לתחנה.
כשנכנסתי זכיתי לפנים קצת חמוצות משותפי לעבודה, אבל לא התייחסתי ונכנסתי בזריזות לחדרי.
עוד לפני שהספקתי להכניס את המפתח לדלת יד הונחה על כתפי.
"בוקר טוב השוטר קמרון, כנס איתי מייד לחדר החקירות" המפקד  תפס את ידי.
נכנסנו לשם והבלתי נמנע הגיע, גילו את כל מה שאירגנתי. הכניסו לכלא את מי שביצעה את התאונה, ואותי הובילו לתא המעצר עד למשפט שיהיה מחר.
כאב לי שלא יכולתי להיפרד מקים, כאב לי שאני לא אוכל לקיים את הבטחתי שאהיה איתו לנצח.
- נקודת מבט קים -
בבוקר היה לי קשה לקום ונישארתי קצת יותר מהרגיל במיטה.
שלחתי לקמרון הודעות אבל הוא לא ענה, בטח הוא עסוק.
אירגנתי לעצמי ארוחת בוקר ואחריה פרקתי קצת ארגזים וסידרתי את החפצים בבית, עדיין חיכיתי להודעה מקמרון הוא לא ענה גם לטלפונים שלי.
"וואו הוא ממש עסוק היום" מלמלתי לעצמי.
בערב מצאתי את עצמי מנמנם בערימת הקרטונים שפרקתי, אספתי את כולם וזרקתי למחזור.
הסתכלתי בשעון והתחלתי להלחץ, זה לא מתאים לקמרון.
התנעתי את הרכב ונסעתי לתחנה כרגיל כולם עבדו ואני נכנסתי ישירות לחדר שלו, הוא היה נעול.
התחלתי להרגיש סחרחורת מהלחץ
פניתי לאחד השוטרים שהכירו אותי
הוא לא ענה לי והוביל אותו לחדרו של מפקד התחנה.
הוא הביט בי בקרירות "קמרון עשה משהו לא טוב והוא לא יחזור לזמן מה לבית, עכשיו תלך מפה".
"איפה הוא?!" דמעות נאספו בעיניי.
"אתה לא יכול לראות אותו עכשיו, צא" הוא הרים את קולו.
"בבקשה תן לי ליראות אותו" התחננתי.
אחד השוטרים הוציא אותי מהתחנה וסגר את הדלתות.
ישבתי ברכב ובכיתי, לא רציתי להאמין לזה הבנתי מה קרה.
ידעתי שזה בגלל המיקרה של שון, כל הגוף שלי רעד מפחד ומקור, הרגשתי שאני לבד בעולם.
התעוררתי בשבע בבוקר מדפיקות על חלון הרכב שלי.פתחתי אותו כשאני משפשף את עיניי. "תגיד לי השתגעת? היית פה כל הלילה?!" שוטר עמד מולי.
"אני מצטער, לא הרגשתי שנרדמתי".
השוטר הלך משם, נזכרתי במה שקרה אמש והרגשתי נורא.
פתאום ראיתי כמה שוטרים מוציאים את קמרון מהתחנה אזוק.
יצאתי מהרכב ורצתי אליו. "עצור במקומך" השוטר צעק לעברי.
"קמרון!" נפלתי על בירכי.
"קים" הוא הרים את ראשו, הוא לא הספיק להוסיף עוד מילה והכניסו אותו לניידת.
מיהרתי לרכבי וניסתי לתניע אותו אך ללא הצלחה.
"שיט הרכב היה דלוק כל הלילה והלך לי המצבר!" לקחתי את המונית הראשונה שראיתי ונסענו במהירות אחרי הניידת, עצרנו קרוב לבית המשפט וניגשתי למפקד.
"בבקשה אני מתחנן תן לי להכנס לשם, אני מבטיח להיות בשקט". הוא הינהן ונתן לי להכנס.
המשפט החל הם דיברו המון, קמרון ישב בצד רחוק מימני, ראשו הופנה לריצפה ופניו היו נפולות.
השופט קם ממקומו "על פי סעיף 499 לחוק עונשין אני גוזר עלייך שנתיים מאסר".
ניצלתי את ההזדמנות שכולם קמו ורצתי אל קמרון, הצלחתי להגיע אליו ולחבק אותו "אני מצטער" הוא החל לבכות.
"קמרון אני אוהב אותך, בבקשה אל תלך" יבבתי.
השוטרים הפרידו בנינו ולקחו אותו
נותרתי מאחור עם כאב גדול.
הגעתי לבית מותש התפרקתי על המיטה, לא מצליח לעצור את הדמעות.
אני לא יודע מה לעשות, מי יעזור לי עכשיו? אני לבד..
שכבתי שם שעות, בוהה בחלל הריק והשקט.
הוצאתי את הפלאפון מנסה לחפש עורך דין, זה עסק יקר אבל אני חייב להוציא משם את קמרון.
קבעתי להפגש עם עורך דין ונכנסתי לישון.
למחרת לבשתי בגדים שיראו מכובדים, הוצאתי סכום כסף דיי גדול, מענק כספי שקיבלתי מהשירות הצבאי ולקחתי מונית.
הפגישה ערכה כמעט שעה והצלחנו להגיע לפיתרון.
העורך דין הבטיח שינסה לעזור עם משפט חוזר בעוד יומיים, בדיוק שהפרקליטים יהיו בשביתה.
לא ידעתי אם זה יעזור אבל הוא התקווה היחידה שלי.
מצאתי את עצמי שוכב על ריצפת הבית קודח מחום בקושי מזיז את הגוף שלי.
במקרים כאלה קמרון היה מטפל בי.. אבל אני, לא מסוגל אפילו לדאוג לעצמי.
לאחר יומיים קיבלתי טלפון מהעורך דין, הוא ביקש מימני להתייצב בבית המשפט בשעה חמש.
בקושי הצלחתי להגיע לשם, הגוף שלי היה חלש.
בית המשפט היה שקט אני והוא המתנו לפרקליטים, אך אף אחד לא הגיע.
לאחר רבע שעה מעיקה, הגיע מישהי נמוכת קומה והודיע שהמשפט ידחה למחר עקב העדרותם של הפרקליטים.
לא ידעתי מה הוא מתכנן אבל התפללתי שזה יהיה משהו טוב.
יום למחרת שהגענו למשפט, הפרקליטים שוב לא הופיעו.