שוטר שובב~

פרק 11

אחרי הכל קמרון ישן כמו תינוק, לא הייתי עייף.
פתאום המכשיר קשר שלו החל לפעול "השוטר קמרון כאן ניידת 105 עבור".
קמרון לא התעורר " קמרון קום!" ניערתי אותו.
הוא קפץ מהמיטה ודיבר עם השוטר השני, תוך שניות הוא לבש את המדים שלו עזרתי לו לכפתר. הוא נשק לשפתי ורץ לבחוץ.
היה שקט, הדלקתי את הטלויזיה
אחרי דקות ארוכות של שיעמום
התחיל מבזק חדשות " דיווח שהתקבל בשעה האחרונה מדווח על שני שוטרים פצועים כתוצאה מירי בכביש הראשי, כרגע שוטר נוסף מוחזק כבן ערובה".
התחלתי להלחץ וקמרון לא ענה לי, הלכתי חזרתי בבית משתגע מהחוסר ידיע, אני לא מוכן לאבד עוד מישהו!.
אחרי חצי שעה של לחץ מטורף קמרון נכנס לבית, היה לו דם על המדים והוא החזיק את צד ביטנו בכאב.
"נפצעת?!" רצתי אליו.
"זה בסדר זה מגיע לי" הוא מילמל.
"לא נכון, אל תגיד דברים כאלה" ניסיתי לעצור את הדם.
"אני עשיתי  מלא דברים רעים ורובם לך, אני כל כך מצטער" הוא בקושי נשם.
"אל תדבר שטויות, עוד מעט מישהו בא לעזור" איבדתי אותו, הוא עצם את עינייו "לא לא תישאר איתי!".
תוך שניות נכנסו לבית אנשי רפואה ופינו אותו לבית החולים, כל הדרך התפללתי שהוא ישאר בחיים.
הכניסו אותו לחדר הניתוחים והשאירו אותי בחוץ, כל הגוף שלי רעד.
ישבתי על הרצפה שהדם עוד בידיי כמעט נרדם ואז נזכרתי במילים שהוא אמר. איזה דברים רעים המלאך הזה יכול לעשות?.
הרופאים יצאו מהחדר קוראים לי
"הוא יציב עכשיו אבל הוא צריך לנוח, אנחנו מעבירים אותו לחדר התאוששות אתה יכול להיות לידו אבל חייב לשמור על שקט מוחלט".
מילאתי את ההוראות שלהם, החדר היה שקט הדבר היחיד ששמעו היה המוניטור.
הבטתי בו, ביטנו הייתה חבושה והוא נשם באיטיות.
כבר הייתי בסרט הזה, אני מפחד ולא מסוגל להתמודד מול זה שוב.
החזקתי את ידו והנחתי את ראשי קרוב אליו ונרדמתי.
הרופא נכנס לעשות לו בדיקות בשתיים בלילה והעיר אותי.
קמרון פקח את עינייו ובחן את הסביבה שלו מנסה להבין את המצב "למה אני פה?" הוא שאל מותש.
הרופא התעלם מהשאלה שלו והוציא אותי מהחדר.
מישהו התקרב אלי בצעדים איטיים לא ראו את פניו, שפשפתי את עיניי והבטתי בו שוב. זה היה שון "תתרחק מקמרון" הוא אמר ונעלם.
ניגשתי לחדר השתייה מוזג לעצמי לשתות בידיים רועדות " אתה חולם!" חזרתי לקמרון הוא שכב בוהב בחלל "קמרון" נגשתי אליו.
"קים.. אני..אני מבקש שתלך לבית שלך לנוח" הוא דרש.
"מה פתאום אני נשאר איתך עד שתשחרר" עניתי.
"אתה לא מבין שזה לא מגיע לי כל הטוב הזה?! אני צריך למות, עשיתי משהו נורא" הוא כמעט בכה.
"תפסיק לדבר שטויות די אני אוהב אותך" אמרתי
"קים..אני... ביגללי שון נהרג"
- נקודת מבט קמרון -
כשהייתי בתיכון תמיד הסתכלתי על קים אבל ידעתי שבחיים לא אוכל להשיג מימנו תשומת לב.
הייתי מסתובב לבד בהפסקות מקדיש את רוב זמני בהסתכלות עליו ועל שון, לא סבלתי את העובדה שלא אוכל לגעת בו ברגעים האלה.
באחת ההפסקות כהרגלי ישבתי בפינה מסתכל על קים יושב ואוכל את הכריך שלו, הוא היה לבד הפעם. פתאום שון ניגש אלי ודוחף אותי.
"מתישהו תפסיק להסתכל עליו חתיכת פריק" הוא צעק עלי, לא השבתי רק הסתכלתי עליו בשינאה.
ואז משום מקום הוא פשוט נתן לי אגרוף שגרם לאף שלי לדמם. שכבתי שם על הריצפה לא היה לי כוח לזוז רק שנאתי את עצמי שאין לי מספיק אומץ.
אחרי שסיימתי את בית הספר הלכתי למשטרה הצבאית, הייתי רחוק מקים והספקתי להכיר ולהיות עם גברים אחרים.
יום אחד ראיתי אותם ואז החלטתי שאני אעשה הכל כדי שהוא יהיה שלי.
שילמתי למישהו שיבצעה את התאונה וגם לרופאים שישחררו את שון עם דימום פנימי לבית.
את חומרת העניין הבנתי רק שראיתי את פניו של קים, כאב לי עליו.
כל כך שנאתי את עצמי על מה שעשיתי והחלטתי לדאוג לקים.
ואז זה קרה, הוא התחיל לפתח אלי רגשות ואני לא יכולתי לעצור את עצמי.
שמרתי עליו וחיבקתי אותו ברגעי משבר, באותו ערב שקראו לי לתיגבור ידעתי שמשהו הולך לקרות לי.
כשהרובה היה מופנה אלי, לא ברחתי נתתי לזה לקרות רציתי למות.
קים לא נתן לזה לקרות ונלקחתי לבית החולים, רציתי כשאתעורר להיות כבר מת.
אבל קים ישב ליידי ותמך בי, לא יכולתי יותר להסתיר את זה וניסיתי לגרום לו ללכת.
" קים..אני...בגללי שון נהרג" אמרתי בקול רועד.
"תפסיק לדבר שטויות" הוא אמר
"אני אומר לך את האמת" השפלתי את מבטי.
הוא הביט בי ולא אמר מילה, הוא רק ישב ואז לא הסתכל עלי יותר.
את משך השהות בבית חולים בילנו בשתיקה ארוכה, ואז הגיע יום השחרור. קים לקח אותי לבית.
"למה עשית את זה" הוא אמר בלי להסתכל עלי.
"אני מצטער אני אגואיסט ורציתי אותך רק לעצמי" כמעט בכיתי.
"אני לא מסוגל לעזוב אותך.." קולו נשבר.
לא ידעתי אם מותר לי אבל חיבקתי אותו חזק, שנינו ישבנו על הריצפה מחובקים ובוכים.
"אני מצטער אני כל כך מצטער" ליטפתי את פניו.
"אתה יודע שאי אפשר לתקן דברים כאלה" הוא התייפח.
היה לי רעיון אבל העדפתי להגיד אותו רק אחרי שקים ילך לישון קצת.
בזמן שקים ישן הלכתי לקנות זר פרחים גדול וכתבתי מכתב ארוך, זה היה מכתב סליחה.
לא ידעתי אם קים יאהב את הרעיון אבל ניסיתי. " לכבוד מה הפרחים" הוא שיפשף את עינייו.
"בא אנחנו נוסעים לבית הקברות" זרקתי אליו את מעילו.