שוטר שובב~

פרק 17

-נ.מ קמרון-
יצאתי מבית החולים, וצעדתי אל בית האבות הסמוך.
לא רציתי להכביד על קים אז לא סיפרתי לו על העבודות שירות שאני עושה.
השעה הייתה שבע בערב, טיפלתי בקשישים הגשתי להם ארוחת ערב קילחתי אותם ועזרתי להם להיכנס למיטות.
אני מקווה שהעבודה תהיה לי קלה ואתרגל מהר.
אחרי שסיימתי הלכתי הביתה, פתחתי את הדלת הסנפתי את הריח של הבית הוא היה מסודר ונקי, קים דאג להכל בזמן שהייתי במעצר.
בצד הבית עוד היו מונחים  הארגזים של קים, ניגשתי אליהם והתחלתי לסדר אותם.
בשעה 1:00 בלילה התעוררתי מצלצול פלאפון, זה היה קים הוא לא הצליח להירדם, לקח לי זמן להבין שאני עדיין על הרצפה בין הארגזים.
"קמרון אתה ער?" קולו המתוק נישמע מהצד השני.
"אני חושב שכן" צחקקתי בקול צרוד.
" לפני כמה דקות אחות בדקה לי את החום והוא עדיין לא ירד, אני לא מרגיש הכי טוב מתי תגיע מחר?".
" חבל שאני לא יכול להיות איתך עכשיו, מחר בבוקר אני אוכל להיות אצלך רק בשעה 10:00.
עדיין לא סיפרתי לך, אני עושה עבודות שירות וכרגע שמו אותי להתנדב בבית אבות אז אני אצטרך להיות שם בבוקר, מצטער" נעמדתי על רגלי.
" זה יותר טוב מלהיות בתא מעצר זה מה שבטוח, אני מקווה שאחלים מהר והכל יהיה שוב רגיל" הוא פיהק.
" טוב כדאי שתלך לישון אתה נשמע עייף, נדבר מחר בבוקר אוהב אותך לילה טוב".
"לילה טוב" הוא ניתק.
-נ.מ קים -
אחרי שדיברתי עם קמרון היה לי קשה להרדם, בדקתי שאין אנשי צוות בחדר ויצאתי מהמיטה.
התרוממתי מעט והנחתי את רגלי על הריצפה, ברגע שנעמדתי כאב חד גרם לי ליפול.
הנפילה שלי הייתה דיי רועשת ומהר מאוד רופא נכנס לראות מה קרה.
"למה אתה על הרצפה? אם אתה צריך לקום למה לא ביקשת עזרה?" הוא דאג וכעס בו זמנית.
"אני ממש מצטער רציתי לקום לשירותים" שיקרתי.
התחיל לכאוב לי מאוד איזור הפציעה, דיממתי שוב.. לא יודע מה חשבתי לעצמי שהחלטתי ללכת לסיבוב.
"זה ממש לא טוב שאתה מדמם שוב, צריך לתפור לך את המקום" הוא שיפשף את עינייו בעייפות הביט בשעונו וקרא לעוד כמה אחיות.
ואז הוא נכנס לחדר, אותו רופא שטיפל בשון מביט בי לכמה שניות ומשפיל את מבטו.
התעוררתי רק בבוקר הרבה אחרי הניתוח מותש ומרגיש רע מאוד.
"בוקר טוב קים איך אתה מרגיש?" האחות נלי פנתה אלי.
"כואב זה עדיין כואב ואני מרגיש רע" נאנחתי.
היא קירבה כיסא למיטתי והתיישבה ליידי "אתה יודע מה אומרים?! הזמן עושה את שלו, בקרוב אתה תשתחרר וכבר לא יכאב לך, הפצע יחלים והכל יהיה מאחוריך.  אני אלך ולהביא משכח כאבים" היא חייכה אלי ברכות
אני לא יודע למה אבל המילים שלה גרמו לי לבכות, זה הרגיש כאילו היא ידעה מה עבר עלי בזמן האחרון וניסתה לגרום לי להרגיש יותר טוב.
"אוי זה משהו שאמרתי?" היא חיברה לי מורפיום לעירוי.
"אני בסדר תודה רבה" ניגבתי את הדמעות וחייכתי.
"היי קים" שמעתי מכיוון הדלת, קמרון נכנס לחדר עם זר פרחים קטן "אני מפריע?" הוא גירד את ראשו במבוכה.
"הגעת בדיוק בזמן" האחות נלי קרצה לי ויצאה מהחדר.
קמרון התיישב לידי "הכל בסדר? אתה נראה קצת מדוכא" הוא אמר.
"אני בסדר" נאנחתי "איך העבודה בבית אבות?".
"די בסדר אני מניח, אני חושב שאני מתרגל מהר לדברים" הוא החזיק את ידי.
"אתמול בלילה ראיתי את אחד הרופאים שטיפל בשון, הוא התחמק מהמבט שלי" בהיתי בחלון.
"הוא אמר לך משהו? אתה רוצה שאבקש שלא יטפל בך?".
"זה לא העיניין, זה שהוא לא דיבר איתי זה קצת מעצבן. לא משנה אני עייף אני הולך לישון" הרמתי את השמיכה על פני.
"קים אתה לא יכול פשוט לכסות ככה את הפנים שלך, דבר איתי עוד משהו מפריע לך אני פה כדי להקשיב לך" הוא ניסה להוריד את השמיכה מפני.
"א..אני לא יכול יותר, אני רוצה ללכת לבית כבר בא לי שכל זה יגמר אני רוצה לחיות חיים נורמלים למצוא עבודה לחיות בלי כל האקשן הזה סביבי נמאס לי.." הייתי חנוק והחזקתי את הדמעות.
קמרון לא ענה, הוא רק חיבק אותי מעבר לשמיכה דקות ארוכות עד שהרגשתי אותו מתיישב על מיטתי
"אני אהיה פה עד שתירדם, בבקשה תפסיק לבכות, כואב לי שכואב לך" הוא אמר ובמקום להרגע בכיתי יותר חזק הפעם. הוא קירב אותי לחזהו ונישק את ראשי "יהיה בסדר" לאט לאט הרגשתי שאני נרדם בזרועותיו.
-נ.מ קמרון -
קים נרדם הוא ישן כמו מלאך קטן, רציתי להישאר איתו לנצח אבל הייתי חייב לחזור לעבודה.
בעדינות רבה קמתי ממיטתו
יצאתי מהחדר של קים ונתקלתי ברופא, הוא קפא במקום.
"א..אני.. אני יכול לדבר איתך ר..גע בצד..ד?" הוא גימגם.
יצאנו מבית החולים ועמדנו באיזה פינה "אני מבקש מימך לא להסגיר אותי למשטרה זה יהרוס לי הכל" הוא התחנן.
"היה לנו הסכם לפני כמה זמן אני אעמוד במילה שלי, אבל אתה לא מתקרב לחדר של קים זה מובן?! ואתה גם לא מדבר איתי יותר, אני לא רוצה שום קשר אלייך" הסתכלתי הישר לעייניו הוא הינהן ואני הלכתי משם.
להפתעתי חיכתה לי הפעם המון עבודה בבית אבות.
יצאתי משם סחוט ועייף הפלאפון שלי צילצל זה היה קים, הוא היה נשמע מלא אנרגיות.
קניתי אוכל וקפצתי לבית חולים, שמחתי לראות אותו סוף סוף מחייך אחרי כמה ימים של עצב ולשמחתי אישרו לנו לשבת קצת בחוץ עם עזרה של כמה אחיות.
"קמרון תודה לך על הכל, כל מה שאתה עושה עבורי אני אוהב אותך"