שוטר שובב~

פרק 15

אחרי שהודיעו על הקלה בעונש ראיתי את קים קורס.
לוין נתן לי ללכת אליו, הכנסתי אותו לאחד החדרים שמצאתי, הרחקתי אותו מהרעש.
סטיב בא אחרי ביקשתי מימנו שלא יפריע לי, הוא רק חייך בצורה שלא אהבתי.
דיברתי קצת עם קים, שמחתי שניתנה לי ההזדמנות לחבק אותו סוף סוף.
אחרי שלקחו אותי בחזרה לתחנה לא הצלחתי להרדם בלילה.
לוין עשה סיבוב וראה שאני עדיין ער, הוא נשאר לדבר איתי עד עלות השחר.
הצלחתי להרדם רק שהציפורים החלו לצייץ.
בשעה 9:30 השער של התא ניפתח, הראש שלי כאב אבל אז ראיתי את קים.
"קמרון אני כל כך שמח לראות אותך!" הוא רץ אלי.
לוין חייך אלי ונעל את השער.
ישבנו מחובקים בלי לדבר יותר מידי.
"איך אתה מרגיש? את אוכל?" שאלתי.
"כרגע אני סוג של בסדר כי אני איתך, בימים שלפני המשפט הייתי חולה ובקושי תפקדתי אבל סטיב העורך דין עזר לי הרבה ואפילו אתמול יצאנו קצת לשתות ו .. ו" הוא נעצר.
"מה? מה קרה, למה נעצרת".
הרגשתי אותו, הוא רעד קצת.
"אני השתכרתי יותר מידי ולא הייתי מסוגל לנהוג אז הוא הסיע אותי לבית ונרדמתי.. לא ידעתי מה הוא הולך לעשות..הוא פשוט נישק אותי".
"הוא מהה" התמלאתי בכעס "אל תתקרב אליו, אני לא סובל את הבנאדם הזה הוא סתם נוכל".
"אני לא התכוונתי, רציתי רק להשתחרר קצת אחרי כל מה שהיה" עינייו התמלאו דמעות.
"אני לא מאשים אותך, אבל להבא תהיה יותר זהיר" חיבקתי אותו.
- נ.מ קים -
זמן הביקור הסתיים, זה הרגיש כל כך מעט.
"רק עוד חודש תחכה לי" קמרון אמר.
יצאתי מהתחנה, הרגשתי קצת רע.
לקחתי את הרכב שלי מהחניה של הבר ונסעתי לים.
"רק עוד חודש" המילים של קמרון הידהדו בראשי.
שמעתי רעש מאחורי ונעשיתי עייף מאוד, כאילו איבדתי שליטה על הגוף שלי.
ראיתי נורא מטושטש ונפלתי על הרצפה, מישהו הרים אותי ועיניי נעצמו.
שמעתי צפצופים באוזניים וכאב חד גרם לי לצעוק, הייתי על כיסא. ידיי ורגליי היו קשורים, פי מכוסה למחצה וגופי היה חלש נורא.
"איפה אני" מלמלתי.
"או אני רואה שהתעוררת" קול מוכר נישמע.
"סטיב?! מה אני עושה פה, תשחרר אותי מייד!" התפלאתי.
הוא הביט בי ולא אמר מילה, הוא רק חייך.
"יופי גם אני שמח לראות אותך קים שלי וטוב שאתה מתעניין אני מרגיש מצויין" הוא שיחק עם מוט ברזל.
"מה אתה הולך לעשות עם זה?" התחלתי לרעוד.
"רק דברים טובים" הוא צחק
הפלאפון של סטיב צילצל והוא יצא מהחדר, חיפשתי דרך להשתחרר מהחבלים.
לא הצלחתי, הפחד שלי רק החמיר וגרם לי לרעוד בחוסר שליטה הרגשתי חסר אונים.
הוא סיים את השיחה ונכנס בחזרה, הוא התיישב מולי והושיט לפי בקבוק מים.
לגמתי באיטיות ובחשש שיש שם משהו אבל הייתי צמא נורא.
"אני חייב ללכת אתה נשאר פה" שמעתי את הדלת ננעלת והרגשתי מעט הקלה שהוא הלך.
התרוממתי על רגלי שהכיסא קשור לגופי, ניסתי לחפש איזשהו חפץ שיעזור לי. פתאום הרגשתי חלש נורא והרגשתי איך אני נופל לשינה לא רצונית שוב "ידעתי שהיה משהו במים".
"קום קום כבר" מישהו ניער אותי "למה אתה עושה בעיות, חטפת מכה חזקה בראש כשנפלת" הוא שם קרח על מקור הכאב.
"למה אני פה, בבקשה תיתן לי ללכת" הייתי מסוחרר.
"רק שאני אחליט לשחרר אותך אתה תלך, אפילו לא התחלתי איתך ואני לא רוצה לשמוע את זה שוב" הוא הרים את קולו.
לא יכולתי לעשות יותר מידי ונהנתי בראשי, קיוויתי שיבואו לחפש אותי..
"אני מצטער שצעקתי" הוא קירב אלי את הכיסא שלו "אבל אם תתנהג יפה אני לא אצעק" הוא החזיק בפני וניסה לנשק אותי.
"לאא די תזוז מימני!" ניסיתי להתחמק משפתיו.
"תפסיק כבר להתנגד לי" הוא העיף את הכיסא שלו על הקיר ונתן לי סטירה "עכשיו אני אלך אבל רק בגלל שאני עייף אבל אם ההתנהגות הזאת תחזור על עצמה מחר, אתה תתחרט על זה" הוא צרח עלי יצא.
ניסיתי להסדיר את הנשימה ודמעות הצטברו  בעיניי "קמרון.. בבקשה תעזור לי".
התעוררתי בבוקר, כל הגוף שלי כאב נורא וקפאתי מקור.
ריח חזק של קפה נכנס לחדר שמעתי קול של אישה וילדים והחלטתי לנסות לצעוק בתקווה שיצילו אותי.
"הצילווווו".
זוג רגליים רץ במדרגות לכיוון החדר, סטיב נכנס במהירות ושם דבק שהכאיב לי על פי.
"כדאי לך להיות בשקט, אחרת זה יגמר רע".
לא הקשבתי לו וזזתי בהפגנתיות מנסה להשתחרר.
הוא סגר את הדלת והרים את המוט ברזל שהיה מונח על הריצפה "ניגמרו המשחקים" הוא אמר בטון מאיים והעביר את הברזל על פני.
רעדתי, רעדתי בחוסר שליטה והיה לי קשה לנשום, זרם של דמעות לא פסק לרדת מעיניי.
"אתה מבין שאני לא רוצה להגיע לדברים כאלה אבל אתה כל כך לא ממושמע, אם אשתי והילדים ישמעו אותך זה יהיה הסוף שלך" הוא ליטף את פני ונישק את צווארי, זרק את המוט ויצא המחדר.
-נקודת מבט קמרון -
כל הלילה לא הצלחתי לישון, משהו הרגיש לי לא בסדר לא הייתי רגוע.
מפקד התחנה ניצב בפתח חדרי שמדים מונחים בידייו "אנחנו צריכים את העזרה שלך" הוא אמר בטון רציני.
-
מה אתם חושבים על סטיב? אני חושב שהוא מניאק מסריח 😒
אוהב אתכם ~♡~