כמו בספרים

26

בראד
היום שאחרי הריב היה נורא . ניסיתי להרעיב את עצמי , ניסיתי לא לאכול כדי שהוא יראה קצת אכפתיות .
אבל לא היה לו טיפת אכפתיות כלפיי , הוא בקושי היה בבית .
הוא חזר רק עכשיו ועכשיו כבר עשר בלילה. הוא נכנס למקלחת ישר אחרי העבודה המזורגגת שלו .

אני יושבת במטבח עם קערה של פסטה שהייתי צריכה לחמם .
אכלתי ושתקת וחשבתי . משהו שאני רגילה לעשות.
לחשוב .

הצעדים התקרבו והרמתי את מבטי לעבר הפינה של המסדרון , סקוט נגלה משם שהוא עמד עם מכנס טרניג שחור ופלג גופו העליון היה חשוף ואלוהי כל-כך . המראה הזה הטריף אותי . שיערו היה רטוב מהמקלחת והוא היה נראה כמו פאקניג אליל מושך בטירוף.
הוא היה נראה כמו סופר חתיכה מוחלטת , הגיבורים שמתוארים בסיפורים היו כלום לעומתו .

אוי אני משווה אותו לגיבורים בסיפורים והקטע , שבסיפור שלי הוא בכלל לא הגיבור שלי .

רציתי שיבקש סליחה . הוא נכנס למטבח ואני עדיין אוכלת בפינת אוכל ומביטה בו במבט תקוותי . אני ממשיכה לאכול ועוקבת אחרי כל צעד וצעד שלו . ״תפסיקי להסתכל עליי.״ הוא פקד בלי להביט בי.
נחנקתי מהפסטה שאכלתי באותו רגע .

״לא, לא הסתכלתי,״ אמרתי עדיין משתעלת . הוא שתה מהכוס מים שלו ולא חשב על להציע לי . זה הכעיס אותי כי זה הראה חוסר אכפתיות כלפיי. מיהרתי למטבח ומזגתי כוס מים והרגעתי את השיעול הקצר .

הרעש של החורף החלו , הגשם הגיע. אהבתי את הגשם , הוא מצא חן בעיניי , כמו מקלחת נעימה שמלטפת ומנקה את הזועמה של ניורק.
שהיה חורף בניורק אהבתי לראות איך כל העיר כוסתה בשלג לבן יפהפה , כמו מחזה נהדר .

״את אוהבת את הגשם.״ הוא קרא אותי כמו פאקניג ספר .

״מה?״ לחשתי בכעס . המחשבות שלי המשיכו לנדוד . הגיע החורף מה שאומר שבחורף.. יום האזכרה של אמא שלי מחר . ליבי התכווץ.
סקוט לעג לשמה עוד אתמול , הוא אמר לי בת-זונה ללא בושה .
הרגשתי כאב ששמעתי איך היצור היפיפה שלי אמר לאמא היקרה שלי.

״אני יודע ששמעת אותי,״ הוא בחן את גופי באיטיות . ״זה החולצה שלי.״ הוא קבע . אכן כן , לבשתי את החולצה שלו ומתחת תחתונים בצבע שחור . התחתונים פשוטים כי שנאתי את הפאקניג כל תחתוני התחרה המגוחחים האלה . הם לא היו נוחים .

״כן,״ אמרתי ביובש . שתיתי מהמים כדי להסתיר את כך שרציתי לבלוע רוק . הרגשתי איך הגרון שלי מתייבש שהוא בחן אותי בעיני קרח שלו. קפאתי .

הבטנו אחד בשני . ״למה את לובשת את החולצה שלי?״ הוא אמר בפשטות . אם היה לי אומץ כל-כך , אם רק לא הייתי כזאת חסרת ביטחון בגוף המוזר שלי .. בחיי, הייתי מורידה את החולצה שלו וזורקת אותה על הפרצוף היפה שלו .

״אני עוד מעט אחזיר לך אותה , כרגע היא נוחה לי.״ חזרתי למקומי , מאחורי השולחן . הרגשתי בנוח שהוא כבר לא יכל לראות את שאר הגוף שלי מאחורי השולחן .

״אל תחזירי .״ הוא בטח לא רוצה מה שנגע בי . ברצינות , אני זוועה. אני מכוערת ומגעילה .

״בסדר,״ עניתי ביובש התעסקתי בספר חדש שהתחלתי לקרוא .

״מה את קוראת?״ הוא עדיין מביט בי ומונע ממני חוסר ריכוז .
סגרתי את הספר והנחתי אותו בצד , שכחתי לסמן את העמוד שלי , מעשה לא כזה חכם .

״כלום.״ עניתי ביובש , שוב.

״אז את כיאלו כועסת?״ הפסקתי לאכול.

״אתה כיאלו מוריד לי את התאבון.״ אמרתי בכעס . הוא שילב את ידו על החזה ונשען על הדלפק . לקחתי את הצלחת וזרקתי את השאריות לתוך הפח . התקדמתי לכיור ושתפתי את הכילים שנשארו .
גם ככה לא היה לי מה לעשות בחדר .

״פגעתי בך אתמול,״ הוא אמר מאשר שאל וזה הטריף אותי.

זרקתי בו מבט מעבר לכתף. ״לפעמים אתה חד הבחנה שזה כזה משגע.״ ציניות שהייתה ממש עצבנית נשקפה בקולי.

״רק לפעמים.״ הוא התקרב ואצבעותיו הזיזו את קצוות שיערי ושפתיו החמימות פגעו בעורי שבאזור הצוואר . עצמתי את עיניי ומנעתי מעצמי לנשום . ״אני אוהב את הריח שלך , בלה .״ ידעתי שבלה זה אומר יפה באיטלקית .

יפה זה ההפך ממני , ההפך ממה שמתאר אותי. גיחכתי בזילזול .
״תשחרר ממני.״ פקחתי את עיניי והכרחתי את עצמי לומר מילים שלא רציתי לומר . אם לשם שינוי הייתי אומרת דברים שהייתי רוצה באמת לומר אז הייתי מבקשת שיעשה אותי מאושרת , שינשק אותי , שיגע בי.

אבל כרגיל , לא אמרתי דבר דומה לדברים שרציתי בכנות.
הייתי צריכה לשחק את מי שאני לא .

•••
מוקדש לילדה שכל תגובה שלה משאירה אותי עם צחוק וכאב בטן רציני qlieln 🥰