הילד הרע ששינה הכל

עונה 2, פרק 19

▪︎כעבור שנתיים▪︎
עברו כבר שנתיים, שנתיים שבהם לא קרו יותר מידי דברים. אני התרגלתי לחיות בלי כריס למרות שהוא תמיד יהיה בלב שלי והוא אף פעם לא יעלם ממנו, השתחררנו מהצבא והתחלנו לעבוד חוץ משון שעדיין נמצא בעולם התחתון ואני לגבי תומכת בו כי אם זה מה שעושה לו טוב מי אני שאגיד לו משהו בנושא? אבא שלי לא הופיע מאז ההלוויה של כריס ואני מקווה שהוא לא יופיע יותר לעולם. ליסה פרשה מכל העניין של העולם התחתון והתחילה לחיות כמו אנשים רגילים, היא מצאה את אהבת חיה החדשה אבל היא אמרה שהיא תמיד תאהב את כריס יותר מכולם. דניאל עדיין יוצא עם אוולין וליזה ואלכס הפכו לזוג לא מזמן ובינתיים כולנו מאושרים.

'אז מה יום הולדת 23?' אמרתי לשון בחיוך 'כן אה מי היה מאמין שיש לי מחר יום הולדת?' הוא שאל בגיחוך 'אתה יודע שאני אוהבת אותך הכי בעולם?' שאלתי אותו בזמן שאני שוכבת לידו כאשר פנינו מופנים אחד לשני 'כן, ואת יודעת שאני אוהב אותך הכי בעולם?' הוא שאל ואני הנדתי בשלילה 'פחות פחות' אמרתי בגיחוך והוא אמר 'מה זה מה זה?' קמתי מהר מהמיטה וירדתי מהר במדרגות בזמן ששון רץ אחריי ולבסוף תפס אותי ואמר 'תחזיר על זה שוב' גיחכתי ואמרתי 'פחות פחות' הוא הרים אותי וזרם לבריכה ולאחר מכן קפץ גם הוא לבריכה אבל אחרי שהוא הוריד את חולצתו.

הוא משך את גופי אליו ונישק את שפתיי 'סתם סתם אני יודעת שאתה אוהב אותי הכי בעולם, איך אפשר שלא?' אמרתי בגיחוך והוא הסכים עם דבריי ואחריי זה כולם קפצו לבריכה ומהרגע להרגע החלה לה מסיבת בריכה. מה הייתי עושה בלי כל המפגרים האלה? 'מה הייתי עושה בלעדיכם חבורת מטומטמים?' שאלתי בצעקה והם השפריצו עליי מים ואז צחקו מהפרצוף שעשיתי בזמן ששליבתי את ידי 'מה היינו עושים בלעדייך קימברלי?' שון שאל בצעקה וכולם צחקן ואמרו 'היינו חיים בדיכאון' גיחכתי והעפתי עליהם ואמרתי 'שקרנים' והם צעקו 'נכון'.
▪︎הסוף?▪︎

~בעונה הזאת~

{קים ג'ונסון}
"קים אולי תרדי כבר?" שון צעק לי מלמטה ואני ירדתי ישנונית לקומה הראשונה. "מאמי מה העצבים?" שאלתי בישנוניות והוא תפס בגופי ומשך אליו לחיבוק. "אני דואג לך זה הכל" הוא אמר בייאוש ונישק את קודקוד ראשי. "אני יודעת בייבי" אמרתי לו בקול שקט והרמתי את ראשי למעלה מביטה בעיניו. "עברה כבר חצי שנה מאז את יודעת." הוא הוסיף ואני הנהנתי לחיוב. טוב אז בעצם מאז הפעם האחרונה שהתראיינו עברה שנה נוספת.

הספקתי להיכנס להריון אבל בחודש השביעי איבדתי את התינוקת שלנו ונכנסתי לדיכאון. האשמתי את עצמי בכך מכיוון שהייתי לא זהירה מספיק בשביל לשמור עלייה. "אני עדיין מאשימה את עצמי על זה." אמרתי לו בזמן שהתיישבתי על אחד הכיסאות באי. "היי, תסתכלי עליי." הוא אמר לי מתקדם אליי ונעמד מולי. "את לא אשמה בכך שהיא מתה. את אימא מושלמת ואני בטוח בזה שאת תהיי אימא מעולה בעתיד!" הוא הוסיף ברוגע ואני חייכתי חיוך קטן ונישקתי את שפתיו בתשוקה ובסערה.