הילד הרע ששינה הכל

עונה 2, פרק 20

~בפרק הקודם~
"עם האידיוט שלידי אף פעם לא משעמם." אמרתי והבחור ושון צחקו. "איך קוראים לך בכלל?" דניאל שאל והבחור ענה בקצרה "ג'יימס." הבטתי בו ואמרתי ביובש "היי." שון ניגש אליי ונישק את שפתיי ולאחר מכן שאל איך הרגל. " יותר טוב אחרי שהוצאתי ממני 20 או 30 חתיכות זכוכית." דניאל נאנח ואז שאל בעצבים בפעם השלישית "מתי יוצאיםםםם?" הבטנו בו וצחקנו "לא יוצאים חתיכת אידיוט לא חטפו אף אחד, אבל, אם היו חוטפים אותך היו מחזירים אחריי שעה ועוד היו משלמים לנו על זה." אמרתי בקול מלווה בצחוק והוא בא לזרוק עליי עוד כרית. "היי, תוריד ת'כרית, אתה והיא שני דברים שלא הולכים ביחד." שון אמר לו והוא גיחך וזרק את הכרית חזרה על הספה.

~בפרק הזה~
אחריי שדניאל הלך התחלתי לקפץ על רגל אחת לכיוון המדרגות. "בואי אני אעזור לך." שון אמר לי והרים אותי על ידיו. "אם את צריכה עוד משהו תגידי, טוב?" הוא שאל ואני הנהנתי לחיוב ונישקתי את שפתיו. "תודה." הודהתי לו בנחמדות והוא חייך וירד חזרה למטה. נכנסתי לחדר שלנו ונשכבתי על המיטה. הדלקתי את הטלוויזיה והתחלתי לצפות בכל מיני תוכניות. "מה קורהההה?" דניאל שאל בצעקה וקפץ על המיטה. "היה טוב עד שבאת. מה אתה עושה בחדר שלנו?" שאלתי אותו בבלבול והוא חטף ממני את השלט והדליק כדורגל.

"אין לי כוח אלייך כבר!" אמרתי בייאוש וקמתי מהמיטה והתחלתי לקפץ לקומה למטה. "לך לחבר שלך ותוציא אותו מהחדר שלנו." אמרתי לשון והוא גיחך ועלה למעלה. התיישבתי בספה ליד ג'יימס. דיברנו במשך כמה דקות עד שהוא התקרב אליי ואני נרתעתי לאחור. "מה אתה עושה?" שאלתי בלחץ והוא חייך חיוך זדוני והצמיד לי מטפחת לפנים.

התעוררתי בחדר לא מוכר. ידיי קשורות ופי סתום עם סלוטייפ. ניסיתי להשתחרר אך ללא הצלחה. לפתע הדלת נפתחה ואבי נכנס אל החדר. "התגעגעת אליי?" הוא שאל והוריד את הסלוטייפ מפי. "למען האמת לא התגעגעתי בכלל." עניתי והבטתי הצידה. אני אעשה הכל רק כדי לא לראות אותו. "מה קרה לך ביד וברגל?" הוא שאל בדאגה אך לדעתי היא הייתה מזויפת. "לא חושבת שאתה באמת מתעניין בי למרות הכל." עניתי ממשיכה להביט הצידה. 'איפה כריס כשצריך אותו?' שאלתי את עצמי בראש והרגשתי געגועים עזים אליו. הוא לא איתי כבר בערך שלוש וחצי שנים וכל יום בלעדיו זה סיוט מתמשך.

"תסתכלי עליי!" הוא דרש אך אני המשכתי להביט הצידה. "אמרתי לך להסתכל עליי!" אמר שנית והפעם תפס בפניי וסובב את מבטי עליו. בלי לחשוב פעמיים העפתי לו בעיטה לאזור הרגיש והוא התקפל מכאבים במרחק של בערך שלושה מטר ממני. "אין בעיה קים. את ביקשת את זה!" הוא אמר בעצבים ויצא מהחדר וטרק את הדלת בחוזקה. לאחר כמה דקות נכנס ג'יימס ואני רק גילגלתי את עיניי. "אל תגלגלי לי עיניים מאמי." הוא אמר בנחמדות מזויפת ולאחר מכן העיף לי אגרוף לבטן. אנחת כאב קטנה יצאה מפי. "אל תקרא לי מאמי!" דרשתי ממני והוא צחק.

"אף אחד לא יגיד לי מה לעשות, מ-א-מ-י!" הוא אמר מדגיש את המילה מאמי. "אני זה לא אף אחד חמוד." אמרתי בתוקפנות והוא צחק שנית. "תראה. עברתי מספיק חטיפות, מכות, רצח מול העיניים, מוות של קרובים. אתה לא מה שישבור אותי." הוספתי לאחר ששתק והוא ענה בקרירות "אני לא כאן כדי לשבור אותך. אני כאן כדי להכאיב לך." הבן אדם הזה יותר אידיוט משחשבתי אבל נזרום איתו.

הוא העיף לי חתיכת סטירה ואז אגרוף לעין שפגע בכלל בגבה. לאחר כמה דקות של שקט שבהם זלג דם מהגבה שלי שנפתחה, ג'יימס העיף לי עוד אגרוף הפעם לאף. האידיוט הזה היה כל כך עסוק בעצמו שלא שם לב בכלל שפתחתי את החבלים ושאני משוחררת. קמתי מהכיסא במהירות והעפתי לו אגרוף לעין ואז דחפתי אותו בחוזקה לקיר, מה שגרם לו לאבד את ההכרה.

יצאתי במהירות מהחדר ושמעתי אזעקה. התחלתי להתקדם אל עבר היציאה ואז ראיתי את שון יחד עם דניאל וכולם. "אחלה פגישה הוא ארגן לנו." אמרתי בגיחוך כשהייתי בדרך אליהם והם צחקו. "תורידו את האקדחים או שאני יורה בה." אבי אמר מלמעלה וכיוון עליי אקדח. "תהרוג עוד בן משפחה שלך ולמען האמת גם האחרון." אמרתי בקרירות מביטה למעלה. "למה האחרון? מי אמר לך שאין לי עוד ילדים?" הוא שאל ואני גיחכתי. "מסכן/ה הילד/ה שלך. כשהם יגדלו נראה אותם מחזיקים איתך מעמד."

אמרתי לו בקרירות ואדישות וראיתי שהוא מתעצבן ממילותיי. "לא קים. איתם אני לא אעשה את אותה הטעות שעשיתי איתך ועם אחיך." הוא ענה באכזריות וטען את האקדח. "מילים אחרונות?" הוא שאל ואני צחקתי ואמרתי "כן. תתפוס מחסה." תוך שלוש שניות לקחתי את שון ואת כולם ורצנו במהירות מהמבנה ומשם? משם "בום" אחד ענקי. "נקווה שעכשיו הוא יעזוב אותנו בשקט." דניאל אמר ואני הנדתי בשלילה ואמרתי "הוא לא. איכשהו הנבלה הזאת תמיד מתחמק ממוות." שון תפס בגופי והכניס אל הוואן. הוא התיישב לידי ואחריי שכולם התיישבו ברכב התחלנו לנסוע חזרה לבית של שון.

"טוב אז מה קורה איתכם היום?" שאלתי מנסה לשנות את האווירה וכולם צחקו. "אני ודניאל נפרדנו לא מזמן." אוולין אמרה ואנחנו הבטנו בשניהם בבלבול. "מה?" שאלתי בפליאה והם הנהנו לחיוב. "שמע, אתה מתנחל אצלי בבית כל יום ולא תרחת להגיד לנו שנפרדתם?" שאלתי אותו והוא נאנח. "היא המשיכה הלאה ואני לא." הוא אמר בכאב ולמען האמת הבנתי את הכאב שלו. "אוקיי נעזוב את זה. מישהו שמע מליסה?" שאלתי וכולם הנידו בשלילה וככה גם שון. לפתע קיבלתי שיחה ממספר חסוי.

"הלו." עניתי ושמתי על רמקול. "אני צריכה להיפגש איתכם. עם כולכם." קולה של ליסה נשמע ואנחנו גיחכנו "בדיוק דיברנו עלייך. איפה?" שון שאל והיא שלחה לנו כתובת ואנחנו נסענו אלייה. הגענו לאחר חצי שעה ויצאנו מהוואן. "הכל נשאר אותו הדבר אני רואה." ליסה אמרה בגיחוך. "את כרגיל עם פצעים, אתה כרגיל עם קים, אתם כרגיל עומדים אחד ליד השני ואתם אתם נשארתם אותו הדבר." הוסיפה וצחקה בין לבין. "אנחנו כבר לא ביחד." דניאל אמר וחיוכה של ליסה ירד מפנייה.

"סליחה." היא אמרה והם חייכו לכיוונה. "מה קרה ליסה? למה רצית שניפגש?" אוולין שאלה בשם כולנו וליסה נאנחה וענתה "בואו ניכנס פנימה. אספר לכם הכל בפנים."